מן המקדש לא ייצא

פרשתנו, העוסקת באיסורי כהונה, מבחינה בין איסורי קדושה החלים על כלל הכהנים ובין מערכת של איסורים וגדרים נוספים החלים רק על הכהן-הגדול. בין החידושים המיוחדים לכהן הגדול נמצא גם האיסור לצאת מן המקדש "ומן המקדש לא ייצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו…".
בקריאה ראשונה נדמה שלכהן-הגדול אסור לצאת מן המקדש בכלל וכל ימי כהונתו עליו להסתגר בבית ה'. אולם, הפרשנים לא קראו כך את ההוראה הזו. חז"ל פירשו שהכוונה היא שלא ייצא כשהוא אונן (היינו, כשמת אחד משבעת קרוביו) ועל אף שימשיך לעבוד כשהוא אונן הדבר לא ייחשב לחילול הקודש. בכך קשרו בין איסור היציאה ובין אי החילול הנזכרים בפסוק (מן המקדש לא יצא… ולא יחלל). היציאה שנאסרה מתייחסת למצב שבו יש חילול להישאר.
אבן-עזרא מביא שני פירושים נוספים לפסוק. האחד- ההוראה שלא לצאת היא אמנם טוטאלית אך מתייחסת לפרק-הזמן של שבעת ימי המילואים בלבד, ולפיכך מדובר בהוראת שעה שחלפה. לדבריו, אין לפרש כן. פירוש נוסף, הוא לומר שאכן אסור לכהן הגדול לצאת מן המקדש אלא לדבר מצווה בלבד.
אם כן, שלושה פירושים אפשריים בפנינו לפסוק הזה.
האחד מצמצם מאוד את איסור היציאה מן המקדש רק לאהרן ובניו ורק לשבעת ימי המילואים. וכך נאמר מפורשות "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים…" (ויקרא,ח, לח).
השני, מרחיב אותו מאוד: אסור לצאת לענייני חולין ורק לדבר מצווה מותר לצאת מן המקדש.
והשלישי, מדייק שמדובר בעניין נקודתי שאינו משקף התבוננות רחבה על אורח חיי הכהן הגדול. לפי זה הפסוק מציין שהכהן-הגדול אינו נאסר ביציאה בכל זמן כהונתו אלא נאסר עליו לבטל את עבודת המקדש בגין אוננות. ומכאן לדיון המורכב ששוטח הרמב"ן על אתר בשאלה אם מדובר באיסור של ממש, או בהוראה שממנה רק נגזר שלכהן הדיוט אסור לעבוד כשהוא אונן.
הפירושים האלה מספקים התבוננות בדמותו של הכהן הגדול ובציפיות ממנו.
על פי התפיסה שהאיסור חל רק בשבעת ימי-המילואים, הוא קשור ל"פרק-ההרצה" של המקדש. זהו מצב המחייב הנחה חריגה של כבלים ומגבלות.
על פי התפיסה שהאיסור הוא המצב השכיח, וההיתר ליציאה הוא לדבר מצווה בלבד, הרי שהפסוקים הללו מעצבים את חיי הכהן-הגדול כמוקדשים רק לעניינים שברומו של עולם. הכהן הגדול הופך להיות כלי קודש ומשרת ה' בפנים כבחוץ. נטישת המקדש פוגעת בעבודתו ובכבודה, ועל כן היא מחייבת עלייה בקודש כל העת.
ההצעה שמדובר באיסור התקף לזמן אוננות בלבד, מתייחסת רק להתנגשות אפשרית בין רגשותיו הפרטיים של הכהן הגדול לבין הציפיה ממנו להפוך כלי שרת ונציג לאומי ולהתנתק מצרכיו האישיים לטובת הציבור וצרכיו. זוהי הגבלה נקודתית שאינה משפיעה על כלל הנהגותיו.
כל הפירושים שוללים את האפשרות שהכהן-הגדול נכלא למשך ימי כהונתו בבית המקדש ללא אפשרות יציאה כלל. זה מפתיע, מפני שבסופו של דבר פירושם זה חורג מהפשט. השאלה היא, מדוע חשוב להם לפרש כך.
בעיניי, דומה הכרעתם להכרעתו של הרצל כשכתב את "מדינת-היהודים". הרצל נאלץ להתמודד עם האפשרות לראות בהצעתו מקסם שווא, משאלת-לב ואוטופיה. הוא מתאר שתי סיבות אפשריות לראייה זו: אם החזון ייראה תלוש מן המציאות מייד ימוין על-ידי קוראיו למדף ספרות הפנטזיה, ואם יהיה מציאותי אך מאופק ומסויג, אזי ייראה הוא כמי שבעצמו אינו מאמין באפשרות של התגשמותו. הוא ידע שהוא מתאר אוטופיה-מעשית…
בהתאם, אפשר לומר שהפרשנים כאן ביקשו לפרש את הציווי בדרך שתתיישב על ליבותיהם של לומדי-התורה ותפתור את הספק במידת הרצינות וההיתכנות של הרעיון שלא לצאת מהמקדש. כשפרטי ההלכה מסווים רעיון אוטופי חשוב: האפשרות של הכהן-הגדול ושל כל אדם להגיע לדבקות באלוקיו, ולבנות חומות מדומיינות המגוננות על המטרה הזו, ומן המקדש (הפנימי) לא ייצא.
(אמור תשפ)