אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])המעבר בין חג הפסח אותו חגגנו לפני מספר ימים, לבין, להבדיל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה אותו נציין בשבוע הבא הוא מעבר המצריך לימוד.
זה מעבר בין שני ההפכים הגדולים ביותר בעולם – שיא החירות מול שיא העבדות.
חג הפסח- כולו זעקת העבד הזועק לחופש ולחירות. הזעקה שהפכה למותג ולסיסמא עולמית- 'שלח את עמי'.
יום השואה- הוא זעקת הקרבן חסר האונים המובל להשמדתו, ולאובדן חייו וחירותו.
שני הימים הללו הממוקמים על לוח השנה הסמוכים זה לזה במרחק של שבוע, באים להזכיר לנו מנין באנו, לאן אנו הולכים, ומי אלו הקמים עלינו לכלותנו בכל דור ודור כדי למנוע מאיתנו לממש את הייעוד שלנו- לחזור הביתה לארץ ישראל, ולכונן כאן חברה שתהיה כשם הפרשה- 'קדושים'. ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
לא היה באנושות עוד עם שסבל כל כך בהיסטוריה שלו כמו העם היהודי. כמות הגירושים, ההגליות, ההשפלות, הפוגרומים, העלילות, וההשמדות לא מתחילה להתקרב לשום קורות חיים של אף עם אחר בהיסטוריה האנושית המוכרת לנו. שלא לדבר על השואה- ששום דבר שאפילו מתחיל להיות דומה לה- בכמות, בתהליך ובשיטה. שום דבר דומה לא אירע על פני כדור הארץ הזה.
לא היה באנושות אף עם אחר חוץ מהעם היהודי, שהצליח לחזור פעם אחר פעם לארצו ולמולדתו לאחר שגורש ונתרחק ממנה. פעם אחת אחרי חורבן בית ראשון עם עליית עזרא ונחמיה ופעם שניה לאחר חורבן בית שני עם תחילת התנועה הציונית והקמת המדינה.
ועם כל זה- לא היה עם בהיסטוריה האנושות שלימד את האנושות כולה מהי שאיפה לחירות, מהו חופש, מה זה להיות בן חורין , ואיך נאבקים על חירות פיזית ורוחנית.
המעבר הזה מחג החירות ליום השואה הוא טעון כל כך וסמלי כל כך. מסלול חיים של עם מיוחד, שעונה להגדרה של שם הפרשה- קדושים. קדושים בחייהם ובשאיפת החירות, וקדושים במותם על קידוש ה' בעולם.
****
יש משהו מפחיד במילים קדושה וקדושים. התגובה הראשונית והאינטואיטיבית למילים הללו היא שזה משהו רחוק, מנותק, ושייך לקומץ יחידי סגולה המבודדים ומרוחקים מכל עניני העולם הזה. קדשוה נראית כמשהו השייך לנזירים או צדיקים או כאלו שיכולים לחיות בספירות אחרות של חיים, אבל היא לא שייכת ולא רלוונטית לאדם הממוצע הפשוט, החי את חייו כחיי יום יום שגרתיים, עם סידורים, וקניות, מטלות וחשבונות בנק.
בדיוק כנגד התפיסה הזו באה פרשת השבוע ומשברת את עינינו ואוזנינו למה היא מתכוונת כשהיא מצווה- 'קדושים תהיו'.
הקדושה היהודית קשורה לעולם הערכי והמעשי מאד הזה:
" וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְת אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיך אֲנִי ה': לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".
זוהי קדושה יהודית- מעשית, קונקרטית, ממוקדת. עוסקת בפאת השדה ובחשבונית של שוטף פלוס, עוסקת ברכילות ובנקימה, בשבועת השווא ובגזל. אין לך רגע או מקום בעולמו של היהודי פנוי מהקדושה המאד מאד רוחנית ומאד מאד מעשית הזו. קדושה הנובעת מהמילים החותמות כל פסוק- 'אני ה". הקדושה היהודית מתעסקת וקשורה לא רק עם רבנים, אלא בעיקר עם עניים, יתומים ואלמנות. זה מבחנה היום יומי. לא בהצהרות או בטבילות במקווה, אלא ביכולת לכונן חברה יהודית מוסרית וערכית, שתהיה ראויה לשם המחייב- קדושים. שתהיה ראויה לשאת על ראש דגלה את הפסוק וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.
(קדושים תשעד)
