הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)ההגדה של פסח היא אחד הספרים המודפסים ביותר והפופולאריים ביותר בתולדות עמנו. הסיבה לכך כפולה – הנחיצות בנוסח אחיד, שיהיה מונח בכל בית יהודי בליל י"ד בניסן וחביבותו של חג הפסח, שהוליד אינספור פירושים ועיונים. זאת ועוד, נוסח ההגדה הוא אחד הטקסטים הליטורגיים הקדומים ביותר בתולדותינו, וחלקים ממנו משמרים מסורות עתיקות מימי הבית, עת אכלו ישראל את קרבן הפסח על מצות ומרורים.
ההגדה הראשונה שנדפסה מוקדמת מאוד, שנים ספורות לאחר התחלת הדפוס העברי (בערך בשנת 1475 למניינם), והיא נקראת הגדת ואדי אל-חיגארה. שמה מורה על מקום הדפוס, העיר גוודלחרה שבספרד, שזה שמה המקורי. (להבדיל מזו שבמקסיקו הנקראת על שמה).
עיר זו, בלב ספרד, בממלכת קסטיליה, ידועה עוד מהתקופה האנדלוסית כמוקד של מלחמות ומאבקים בין הנוצרים למוסלמים באותה עת. הגדה זו נדפסה ככל הנראה בשנת 1482, כעשור לפני גירוש יהודי ספרד בידי איזבלה הארורה, מלכת קסטיליה (שנישאה לפרננדו השני, מלך אראגון), והיא משמרת מנהגים קדומים וחושפת בפנינו צהר לעולמם של אבותינו בני הדור הנרדף והמושפל (הרדיפות הדתיות בספרד החלו כבר בשנת קנ"א, 1391 למניינם, ואף קודם לכן).
אחת הנוסחאות המרגשות בהגדה המיוחדת הזו, שנמצאת לחילופין רק בנוסחאות של ברכת המזון לאבלים בקהילות מסויימות, נוגעת בתקוות הגאולה. כך מובאת לשון ברכת בנין ירושלים בלב ברכת המזון: "אמן, במהרה בימינו, אמן, בחיינו תבנה עיר ציון ותכון עבודת הקדש בירושלם".
ראיה לנוסח מיוחד זה נמצא אצל מחבר בן אותו הדור, הלא הוא ר' יצחק אברבנאל. ביאורו של האברבנאל להגדה, "זבח פסח" שמו, נחשב אחד הביאורים החשובים והיסודיים שלה. כך הוא כותב בביאור ברכת המזון, וביתר חשיבות ביחס לכוס השלישית עליה מברכים:
"ולכן נתפלל לפניו שירוויח לנו מכל צרותינו, ואל יצריכנו לידי מתנות בשר ודם, שכל זה הוא לצורך הגלות. וכן 'אמן בחיינו תבנה עיר ציון וגו' ', שהעניין כולו מורה שבא הכוס השלישי הזה כנגד זמן הגלות. ולכן אמרו שאם ירצה לשתות בין כוס שני לשלישי ישתה, לפי שהיו שניהם נבדלים בהוראתם: השני הוא כנגד גאולת מצרים והשלישי הוא כנגד גלותנו זה וחורבן בית המקדש. אמנם הכוס הרביעי הוא כנגד הגאולה העתידה, ולכן אין ראוי שישתה בין כוס שלישי לרביעי – לפי שהם מדובקים זה בזה, השלישי והרביעי. הגלות הזה עם הגאולה העתידה. ולכן תיקנו לומר על הכוס הרביעי הזה ברכת השיר, שאז יושר השיר בארץ יהודה".
את פירושו הנפלא, זבח פסח, כתב האברבנאל בעודו בגלות בעיר מונופולי שבאיטליה, אחרי שעברו עליו הרפתקאות רבות, עת גלה מפורטוגל לספרד, ומספרד לגלילות שונים באיטליה. אין ספק שהוא משמר בפירוש זה הן נוסחאות והן זכרונות ופירושים מעולמם הייחודי של יהודי חצי האי האיברי, ולפנינו הדוגמה המופלאה של הכמיהה העזה לבנין הבית.
בהקדמתו לפירושו להגדה משתף אותנו האברבנאל במחשבותיו על הגירוש, וכך דבריו, בזיקה עמוקה לסיפור הפסח:
"כי הנה האדון ה' צבאות, חשב להשחית חומת בת ציון, גלות ירושלים אשר בספרד, היה ה' כאויב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ושלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכים מחבלים, והשליכום אל ארץ אחרת, ויגרשום מבית תענוגיהם, מארץ מגוריהם הוציאום, קראו אחריהם מלא, וישא העם את מצוקם על שכמם בשמלותם צרורות.
כי ראיתי א-להים פנים אל פנים נלחם בעמו חבל נחלתו, לאמר: אספה עלימו רעות הגירוש עד אין מספר ,ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל מדבר העמים, ואני בתוך הגולה עברנו מעברה, גבע מלון לנו, חרדה הרמה, נפלה המעלה, ובאדירים משברי ים באנו למלכות נאפולי"ש, בשובה ונחת נתקבלנו, אמרתי עתה ירחיב ה' לנו, ועל ההולכים בחושך יאירו שבעת הנרות".
כמובן, מנוחתו של אברבנאל בנאפולי הייתה זמנית בלבד, וארכה שנתיים בלבד. בשל כך, ממשיך האברבנאל (בדילוג), הוא מצא בפסח את תקוותו:
"כי שמעתי אומרים, הנה יום בא מועד מועדים פסח הוא לה', מוציא אסירים, מבית עבדים, והנה עתו עת דודים, עלי תשתפך נפשי, צרה ויגון אמצא ונפשי שוממה דוממה, זכרתי ימים מקדם, אלה הם מועדי ושמחת פסחי, בסוד א-לוה עלי אהלי, האשה וילדיה כשתילי זיתים סביב לשולחני, סביבותי נערי, ועתה רבות אנחותי אשה אל אחותה חוברות".
אחת המשפחות החשובות בקרב יהודי קסטיליה היא משפחת בן שושן, שמקובל לטעון שמצאצאיה, בעקבות הגירוש הנורא, היא משפחת ששון מהתפוצה הבבלית. גם בני משפחה זו, כאברבנאל וכאותם יהודים שהשתמשו בהגדת ואדי אל-חיגארה, נעקרו ממושבותיהם ונרדפו על אמונותיהם. גורלם, כגורל כל היהודים בני דורם, נקשר בתלאות ובייסורים מרים. והנה, כה מצאנו בספר אבני זכרון למצבות יהודיות מטוליטולה (=טולדו) שההדיר ר' יוסף אלמנצי, והוציא לאור שד"ל, בפראג שנת תר"א (1841 למניינם). אחת המצבות המתוארת שם מתארת קבורה משנת קי"א של אחד מבני המשפחה המפוארת, משפחת בן שושן (1351 למניינם; עמ' 38-37 בספר):
"האבן הזאת לזכרון / למען ידעו דור אחרון/ כי נגנז תחתיה ילד שעשועים / מה טוב ומה נעים / בחור נחמד / ושכלו לא יספר ולא ימד / חטר מגזע אמונים / וגזע משרש נאמנים / פרח שושן אשר כשמש עלה וזרח / ופתע פתאום חשך אורו וכצבי ברח / וקצרו ימי עלומיו / ועלה בחצי ימיו / ועודנו רך באבו נחטף / ובלא יומו קל מהרה נקטף […] ויעזוב אב נכאב ונדאב / א-להי הרוחות ואדון הסליחות / ישלם נחומים לאבליו / ונרצה לו לכפר עליו".
יהיו נא הדברים נר לנשמת הזכים והטהורים שנגדעו בשיא פריחתם – אליען, דוד, רבקה, יהושע, משה, שרה ויעקב לבית ששון, עליהם השלום. יהיו נא הדברים לרפואת אימם גילה בת צפורה ובתה צפורה בת גילה. ישלח הקב"ה טל תחייה ותנחומים לאבי המשפחה גבריאל.
(צו תשעה)
