קטניות – חלק ב'

ברשימה הקודמת העלנו שני טיעונים כבדי משקל מדוע יש להקל בימינו, עד כמה שניתן, בחומרת הקטניות. האחד, החתונות הבין-עדתיות בימינו והקמת משפחות מעורבות מאשכנזים וספרדים אינן מאפשרות לקיים את המנהג במלוא חומרתו; והשני, לא ייתכן שבחג הפסח, בו יש חובה לאכול, לשתות ולשמוח, האשכנזים לא יוכלו לאכול מאכלים כה רבים ויחיו בעיקר מביצים ותפוחי אדמה. אכן, ראוי היה לדעתי שתקום מועצת הרבנות הראשית ותבטל את החומרה מעיקרה (הלא בעניין זה אין צורך כלל בסנהדרין), אבל כל עוד הדבר לא נעשה הרי שלפחות ראוי להקל במקומות שהפוסקים האירו לנו את הדרך.
גבולות האיסור
נתחיל מן הכלל הפשוט: היות שאיסור הקטניות מקורו במנהג עממי (כנראה שהחל באזור פרובנס וצרפת) ולא בגזירת חכמים, אין לנו לאסור אלא את מה שהיה באותה עת ולא להוסיף על כך. בטיעון מעין זה השתמש היעב"ץ (שאילת יעבץ ב, קמז) כנגד אלו שביקשו לאסור בפסח את השימוש בתפוחי אדמה רק מפני שעושים מהם קמח, וכך גם טען ר' משה פיינשטיין ביחס לבוטנים (אגרות משה או"ח ג, סג):
"כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז… לכן חכמי הדורות האחרונים לא רצו להוסיף לאסור עוד המינים שניתוספו אחר כך רק שא"א להתיר מה שכבר נהגו לאיסור… ולכן גם הפינאטס לא אסרו בהרבה מקומות… ובמקום שליכא מנהג אין לאסור כי בדברים כאלו אין להחמיר".
הנה כי כן, במשפחה או במקום שאין מנהג ברור להימנע מבוטנים בפסח, אין שום בעיה לאוכלם, שכן אלו לא היו בעת מיסוד המנהג. באותו האופן ניתן לומר על תירס. גם תירס התגלה בתקופה מאוחרת יותר, ביבשת אמריקה, ולכן גם הוא לא נכלל במנהג המקורי. כך שמי שאין לו סיבה טובה לאסור את התירס בהחלט יכול גם לצרוך אותו.
שמן קנולה
ומכאן ללפתית. הלפתית ידועה לציבור בעיקר משמן הקנולה שמיוצר ממנה. משום מה, במשך שנים רווחה הדעה כי שמן קנולה הוא קטניות, אך לא ברור כל כך מדוע. ראשית, בדומה לבוטנים ולתירס, גם בלפתית לא נעשה שימוש בעת מיסוד המנהג וממילא היא לא כלולה בחומרה. אך מלבד זאת, קיים עוד נימוק מרכזי מדוע אין לאסור קנולה. הנה, כאשר הרמב"ם מגדיר את מיני הזרעים הוא מגדיר מהי קטנית (הלכות כלאיים א, ח):
"זרעונין נחלקין לשלשה חלקים: האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין… והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה… והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם…"
לאור הגדרת הרמב"ם, הלפתית, שאינה נאכלת לאדם, נופלת תחת ההגדרה של זרעוני גינה ולא של קטנית, ולכן גם מצד זה היא צריכה להיות מותרת. עוד נימוק להיתר: על כלל השמנים שנעשים מקטניות רבתה המחלוקת האם הם אסורים או לא. שכן, בניגוד לימים עברו, תהליך הייצור של השמנים כיום אינו כרוך במגע עם מים, וייתכן לפיכך שכל שמן מותר.
נמצא אפוא שלקנולה יש שלושה נימוקים להיתר, שכל אחד חזק בפני עצמו: הלפתית לא נודעה בשעת מיסוד המנהג, הלפתית איננה כלל קטנית, ולדעת גדולים שמן קטניות אינו אסור כלל. לאור זאת, נראה שמי שאוסר קנולה אינו אלא מן המתמיהים.
צירוף סניפים
נקודה אחרונה. הרמ"א, שמזכיר את המנהג לאסור קטניות כותב בשם תרומת הדשן צד להיתר (שולחן ערוך אורח חיים תנג, א): "מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל". משמע, שאם התערובת מצויה כבר לפנינו ניתן לאכול תבשיל שיש בו קטניות, כל עוד אין הן נראות בעין (וניתן לשולפן) ואין הן הרוב. תחת הקטגוריה הזאת נופלים עשרות ומאות מוצרים – כמו שוקולדים, חטיפים ועוד ועוד – המכילים שמן קטניות. בכל אלה ברור שאין שמן הקטניות (שכאמור, על עצמו קמו מתירים) הוא הרוב ועל כן נראה שהם מותרים אף לאשכנזים.
אז כמובן, על כל סניף שהעלנו עשויים לקום מערערים ומתנגדים, אבל צירוף של כולם, בנוסף לשני הנימוקים כבדי המשקל שהעלנו להקל בכלל בנושא, מראים את הפתח להיתר. ומכאן, שמלבד קטניות בעין, כמו אורז, שעועית וכד', נראה שרוב המוצרים הקיימים בשוק כשרים היום לפסח אף לנמנעים מקטניות ואין צורך להתייחס לחותמות האוסרות אותם. אין ספק שלאשכנזי ההולך בדרך זו יחזור הטעם (פשוטו כמשמעו) לחג הפסח, ובכלל עם ישראל ירוויח קירוב לבבות ואיחוד מנהגים.
(צו תשעה)