אזהרות חורבן בלב הגאולה

כל אחד מהמחנות בישראל דורש טוב לעמו, ובכולם יש מי שטובת המדינה לנגד עיניהם, אבל הידברות "אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ" נראית בלתי אפשרית

בעוד אנו מתכוננים לחגוג את גאולת מצרים, מופיע לפתע אליהו הנביא בהפטרת שבת הגדול כמבשר הגאולה של אחרית הימים. אחד מהפירושים הרבים שניתנו לשם "שבת הגדול" הוא ששבת זו נקראת על שם סיום ההפטרה בה מבשר הנביא מלאכי: "הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם ה' הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא".

אולם, בצד הבטחת הגאולה האחרונה של שבת הגדול, ולצד חגיגת הגאולה הראשונה, זו של פסח, גם מלאכי וגם ליל הסדר מדליקים גם נורות אזהרה. ליל הסדר משלב בתוכו תזכורות קטנות לסכנות של חורבן וגולה. תזכורת אחת לגלות ולשעבוד, מגיעה כבר בפתיחה- עם הכרפס, והיא אף מדגישה את הסיבה להם. אכילת הכרפס יסודה בדברי חז"ל שקבעו כי בין הקידוש לאמירת ההגדה יש לאכול ירק טבול במשקה (פסחים קיד-קטו), כדי ליצור שינוי בסדרי הסעודה (רש"י, רשב"ם והטור). וכן כדי שתיעשה כסעודה חשובה, שמתחילה במאכל מעורר תיאבון (הב"ח).

יש שכתבו כי נהוג לקחת ירק הנקרא 'כרפס' (סלרי או פטרוזיליה), מפני שאותיות השם כרפס רומזות לס' ריבוא שעבדו בפרך. אולם רבנו מנוח הסביר שנוהגים לקחת דווקא כרפס, "זכר לכתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף, אשר בסיבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". כתונת הפסים הייתה בעיני אחי יוסף דגל אדום שהמחיש את הבחירה ביוסף, ודחפה אותו להתנשא על אחיו ולהביא דיבתם רעה. הכתונת מסמלת את התחלת התהליך שבעקבותיו ירדו אבותינו למצרים והפכו שם לעבדים. המדרש מחבר בין מכירת יוסף לבין פתיחת ההגדה של פסח ואומר: "אמר הקב"ה לשבטים: אתם אמרתם לעבד נמכר יוסף, חייכם אתם קורין עצמכם בכל שנה ושנה 'עבדים היינו'" (שו"ט י). לפי מדרש זה בקוראנו "עבדים היינו" עלינו לזכור את שנאת האחים ואת חוסר היכולת שלהם לדבר זה עם זה: "ולא יכלו דברו לשלום", שבגינן ירדנו למצרים.

תזכורת נוספת מונחת לפנינו כבר בקערת ליל הסדר, בה נהוג להניח זרוע וביצה. יסודו של המנהג בדברי המשנה שמביאים בפני עורך הסדר שני תבשילין (פסחים י, ג) כפי שעולה מראשונים רבים, החל מהמאה ה-12, התקבל המנהג להניח זרוע וביצה בתור שני תבשילין (שו"ע, או"ח תעג, ד').

פירושים שונים ניתנו לכך שמכל התבשילים האפשריים נבחרה דווקא הביצה, ולפי אחד מהם הסיבה היא שביצה היא מאכל אבלים, וזו שבקערה היא זכר לאבלות על חורבן בית המקדש (טור קמ"ב). הרמ"א הוסיף והסביר שליל הסדר חל תמיד באותו יום בשבוע שבו יחול תשעה באב באותה שנה (או"ח תעו, ב). לאור הסבר זה, כאשר נראה או נאכל את הביצה בליל הסדר, עלינו להיזכר בחורבן, וכולנו יודעים היטב שעל שנאת חינם הוא חרב.

לפי תפיסה רווחת רוחו של אליהו הנביא שורה גם על סיום ליל הסדר, כשפתיחת הדלת עם מזיגת הכוס החמישית שנקראת גם כוס של אליהו, באה להמחיש את ציפייתנו לגאולה. אולם הפטרת שבת הגדול שמסיימת בהבטחת הגאולה מלמדת שהדרך למימושה ארוכה וקשה.

נבואת מלאכי שבהפטרה היא נבואת תוכחה תובענית שבמרכזה הדרישה מעם ישראל: "שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם". אחת התביעות המאתגרות ביותר שהוא מציב היא: "אָ֧ז נִדְבְּר֛וּ יִרְאֵ֥י ה' אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ". תביעה זו הפכה להיות סיסמה בכינוסים גדולים ומאחדים של יהודים, והיא רלבנטית היום יותר מאי פעם. כל אחד מהמחנות בישראל דורש טוב לעמו, ובכולם יש מי שטובת המדינה לנגד עיניהם, אבל הידברות "אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ" נראית כמשימה בלתי אפשרית. לדברי חז"ל אליהו הנביא עתיד לבוא כדי "לקרב ולא לרחק", כדי "להשוות המחלוקת", ובשביל "לעשות שלום בעולם" (עדויות, ח, ז). במצב הנוכחי קטן מאוד הסיכוי שהוא יבוא, כי אפילו עבורו מדובר באתגר קשה מדי.

נבואת מלאכי על בואו של אליהו לא מסתיימת בהבטחת גאולה, אלא דווקא באיום על מה שעלול להתרחש אם לא נהיה ראויים. הפסוק האחרון, שחותם את כל חלק הנביאים שבתנ"ך, אומר: "וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם, פֶּן־אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם", וחרם בתנ"ך פירושו חורבן. אנו מבכרים לחזור על הפסוק "הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא", ולהדחיק את הפסוק החותם, ומעדיפים לחגוג את חג החרות, ומסכנות החורבן פשוט להתעלם. אולם לא בהדחקה נקרב את הישועה, אלא בכך שנפעל כאליהו "לקרב ולא לרחק", נתאמץ "להשוות המחלוקת", ונשתדל "לעשות שלום בעולם". רק אז החרם יתהפך לרחמים ולרֶחֶם, ומהרֶחֶם הזה עשויה להיוולד גאולה חדשה.

(צו תשפ"ג)