ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)בחג הפסח בו אנו חוגגים את היותנו בני חורין, חשוב שנזכור שיש נשים רבות שחירותן, זכות כה בסיסית ומובנת מאליה, נלקחה מהן ע"י בעליהן, המסרבים לתת להן גט, למרות שהנישואין עלו על שרטון ואין דרך לשקמם. גילת מעטוף, שהייתה מסורבת גט משך שנים, יצאה אל החופש לאחר מאבק ממושך במשך שנים בהן הרגישה "לא נשואה ולא גרושה". סיפור אחד המייצג נשים רבות. לשנה הבאה בנות חורין?
"אני אם חד הורית ונשואה. כן, זה מצב שלצערנו ייתכן. כשהבעל מחליט לעזוב את הבית, אבל לא כל כך ממהר לתת לאשתו גט, גם אם הוא חי בזוגיות עם אחרת, נוצר מצב כזה שאת גם נשואה וגם חד הורית. אני לא נשואה ולא גרושה, חיה בתוך וואקום. תקועה בתוך חיים שלא יכולים להתקדם…", כך כותבת גילת מעטוף בבלוג שפתחה.
גילת הייתה נשואה במשך 25 שנים, פלוס שישה ילדים, עד שבעלה החליט לעזוב את הבית והתברר שעבר לגור חודשים ספורים לאחר מכן עם אישה אחרת, כשבמשך כל הזמן הזה גילת נשואה לו. הוא בשלו, והיא- תקועה. אישה נשואה שמנהלת זוגיות אחרת נחשבת לנואפת, וודאי וודאי שאינה יכולה להינשא לאדם אחר. הרצון להיפרד והתביעה לגט הגיעו מצידו של הבעל, אבל זה לא הפריע לו לסרב לתת אותו באמתלות שונות.
"העניין של הגט נמרח", היא מספרת. "ב-4 השנים הראשונות בכלל לא הבנתי שאני מסורבת גט. התייחסתי לזה בתור דבר טבעי שקורה, ונכון שיש לנו חילוקי דעות ולא הגענו להסכמה לגביהם, אבל חשבתי שזה עניין טכני בלבד. כל עוד לא הבנתי שאני מסורבת גט, התרוצצתי למצוא פתרונות והתייעצתי עם עורכי דין, אבל את כל הפתרונות שנתתי הוא (הבעל) דחה על הסף, גם כשהתייעצנו עם רב המושב שלנו, ויצאנו ממנו עם הסכמה- למחרת התקשר והודיע שהוא חוזר בו מהסכמתו. וככה זה נמרח. הוא נמצא בזוגיות ולא בוער לו שום דבר, ואני, כמובן, תקועה".
במשך התקופה הזאת הבעל לא שילם מזונות, למרות פסיקה מחייבת של בית משפט לענייני משפחה, וגילת מצאה עצמה לבד, עם חובות לא קטנים, מפרנסת יחידה לשישה ילדים. היא מתארת: "זו הייתה תקופה לא פשוטה. הייתי יוצאת מבית הדין רועדת מתסכול ומחוסר אונים, אבל הולכת לעבודה עם חיוך מלאכותי על הפנים ועם ידיים רועדות מתחת השולחן. כשהייתי מגיעה הביתה, הייתי נכנסת לחדר ומתחילה לבכות עם עצמי.. לא תפקדתי בבית. בכלל. התמוטטתי, פשוט כך, בלי אנרגיה לעשות כלום. את מעט האנרגיה שהייתה לי השקעתי בלצאת מהבוץ הכלכלי ובלשדר לעולם שאני בסדר. יום אחד הבנתי שיש לי אחריות, יש לי ילדים ואין לי את ה'לוקסוס' הזה להתמוטט. אם אני נופלת- שישה ילדים נופלים ביחד איתי. התחלתי לעבוד על עצמי להוציא את עצמי מהביצה הטובענית הזו. באותה תקופה מאוד נזהרתי לא להילחם בו בגלל הילדים, אבל אחרי 4 שנים ראיתי שאני לא הולכת לקבל גט בקרוב והחלטתי שאני מורידה את הכפפות ומתחילה להילחם בכל הכלים שיש לי".
מעטוף פנתה ל'יד לאישה' מבית רשת אור תורה סטון, ארגון המסייע ותומך נפשית ומשפטית בנשים מסורבות גט ועגונות, שהחל לייצג אותה בבית הדין. מלחמה מקבילה נוהלה מעל דפי הפייסבוק, שם כתבה פוסט אחרי פוסט על כך שהיא נלחמת על קבלת החופש שלה. הסביבה הקרובה שלה הופתעה. הם לא תיארו לעצמם שלאחר 4 שנים היא בכלל עדיין נשואה. הלחץ עשה את שלו, והבעל דאז אף אמר בדיון האחרון אליו הגיע כי הוא מתבייש להיכנס למושב. מלחמת הפייסבוק, שהובילה ללחץ חברתי, הייצוג והפעולות של הטוענת הרבנית של "יד לאישה", כולל מפגש עם הנשיא ריבלין בבית הנשיא, וכמובן, ויתורים כלכליים כואבים ומוגזמים שעשתה- הובילו לקבלת הגט המיוחל.
גילת מפנה ביקורת כלפי בתי הדין הרבניים: "רוב הסרבנים הקלאסיים מסרבים על רקע כלכלי. לצערנו, זו סחיטה עם חותמת של הרבנות, כי בתי הדין הרבניים מעודדים את זה בכך שלפעמים הם מייצרים סוג של הצעות לאישה כמו- 'תשלמי לו יותר בשביל שהוא ישחרר אותך'. לא מספיק שהנשים מתמודדות עם קשיים כלכליים וצריכות לגדל את הילדים ולהתמודד לבד, ורוב הסרבנים האלה לא משלמים מזונות, הן עוד צריכות לשלם בשביל הגט שלהן. אבל לחופש אין מחיר. בשביל החופש שלך- את מוכנה לשלם. התפקיד של בתי הדין זה לפסוק, לא לגרור ולא להיות מגשרים. יש הרכבים שבאמת עושים, נותנים החלטות, וכופים על הגבר דברים. עורכת דין אמרה לי שבית דין מסוים ראה שבעל מתחיל לגרור את הגט ואמר לו- 'אם אתה לא נותן לה גט מיד אנחנו נכניס אותך לכלא, נעשה לך שיימינג', והוא ישר התקפל ונתן גט. אבל יש בתי דין שגוררים ולא נותנים פסיקה.
רק באחד הדיונים האחרונים הבאתי להם הוכחה שהוא חי בזוגיות ועדיין הם לא נתנו אילוץ לגט, אלא רק המלצה לגט, וזה כבר אחרי קרוב ל-5 שנים שאנחנו מסתובבים אצלם בבתי הדין. רק המלצה", היא מדגישה.
זאת אומרת שהם לא בהכרח רואים בכך סרבנות גט, אלא רק מחלוקת בין בני זוג?
"הם צריכים לראות", משיבה מעטוף. "הם רואים כל כך הרבה מקרים כאלה של בעל שסוחב וסוחב את הגט בשביל לסחוט את האישה כלכלית. הם אמורים להכריח את הבעל או לפסוק: 'אם אתם לא מגיעים תוך כך וכך זמן להבנה- אתה נותן לה גט, אחר כך תגיעו להבנות לגבי הנושאים הכלכליים'. שהגט לא יהיה תלוי בשאר הדברים. יש להם את הכח לעשות את זה והם לא משתמשים בו. לצערנו יש כל כך הרבה נשים מסורבות, במיוחד בדור המתירני של היום כשיש המון בעלים שעוזבים את הנשים שלהם וגוררים אותן עם הגט. רשמית הן לא נקראות 'מסורבות', כי אצל בית הדין 'מסורבת' זה רק כשהבעל אומר במפורש- 'אני מסרב לתת לה גט', אבל בפועל הן כן מסורבות כי התיקים שלהן נגררים הרבה שנים. אני לא הייתי מוכרת רשמית בתור מסורבת אבל חיכיתי 5 שנים לגט. הוא אמר שהוא מוכן לתת לי גט, אבל… וכל דיון ה"אבל" משתנה. הפתרונות שהבאתי לא היו מקובלים עליו, והוא לא היה מוכן לתת מעצמו, וכשכן מגיעים להבנה- הוא מבטל. אז את מבינה שיש פה מישהו שלא באמת רוצה לתת לך גט. יש לו איזה שהוא אינטרס למשוך את העניין".
"יש סרבני גט מכל הגוונים, מכל השכבות הסוציו-אקונומיות, מכל העדות, הזרמים, חילונים, דתיים- אי אפשר לדעת אצל מי זה יכול לקרות ומתי. איך שאני הכרתי את בעלי לשעבר- לא היה נראה שיש סיכוי בעולם שזה יקרה. גם לא הבנתי את זה תוך כדי, כי לא חשבתי שזה יכול לקרות. רק אחרי שראיתי שעברו 4 שנים הבנתי פתאום"
מדוע החברה מכילה את הבעלים הסרבנים?
מעטוף מאמינה שאין מספיק מודעות בציבור לנושא סרבנות הגט: "בדיעבד, אני בטוחה שאם הייתי נחשפת לעניין של סרבנות גט, עוד לפני שנחשפתי ל'יד לאישה', דברים היו קורים בצורה שונה. אני חושבת שאין מודעות בציבור לנושא הזה, והציבור חייב להבין שיש לו אחריות עצומה. אם כל החברים של בעלי לשעבר היו מסבירים לו שמה שהוא עושה פסול, ולא היו נשארים בקשר רגיל איתו, כמו חלקם, הוא היה מבין את זה. אם החברה לא הייתה מקבלת אותו ולא הייתה מתייחסת אליו בכפפות של משי- זה היה נגמר הרבה יותר מהר. לכן- יש לחברה אחריות. אם מישהו רואה בעל שמסרב לתת גט לאשתו, או אפילו "רק" גורר את הגט, צריך להבין שיש פה משהו מעבר לזה. אם אלו היו רק חילוקי דעות זה לא היה צריך להימשך 5 שנים, וגם לא שנתיים או שלוש.
לצערנו, היום יש הרבה מסורבות גט, ויש מקרים שזה לא בהכרח יעזור, כמו הסרבנים שמוכנים לשבת בכלא ולא לתת גט, אבל יש את כל הסרבנים הקלאסיים למיניהם, שמעט לחץ מהציבור כן יכול להשפיע עליהם".
במה זה עוזר להצטרף לארגון כמו 'יד לאישה'?
"הארגון מתמחה בנושא", עונה גילת. "הם יודעים לפנות לבית הדין ולדיינים בשפה שלהם, של ההלכה. יש לעורכות הדין ולטוענות רבניות שם ידע נרחב. יש להן המון תיקים, והן משופשפות, לצערנו, בנושאים האלו כך שהן מגיעות עם המון ידע וניסיון ולוקחות מחירים ממש סמליים עבור הייצוג המשפטי. מעבר לכך, הארגון נותן תמיכה נפשית בתקופה קשה להתמודדות, והתמיכה היא מקיר לקיר- אני גרושה קרוב לשנה ואני עדיין פונה אליהן כשאני צריכה".
מניסיונך, יש משהו באישיות של אדם שיכול להצביע על כך שהוא יסרב לתת גט?
"לא. זה יכול לקרות לכל אחת ואחת. יש סרבני גט מכל הגוונים, מכל השכבות הסוציו-אקונומיות, מכל העדות, הזרמים, חילונים, דתיים- אי אפשר לדעת אצל מי זה יכול לקרות ומתי. איך שאני הכרתי את בעלי לשעבר- לא היה נראה שיש סיכוי בעולם שזה יקרה. גם לא הבנתי את זה תוך כדי, כי לא חשבתי שזה יכול לקרות. רק אחרי שראיתי שעברו 4 שנים הבנתי פתאום. לפני שהגעתי ל'יד לאישה' לא הבנתי בכלל שאני מסורבת גט. אני מציעה לזוגות לערוך הסכם קדם נישואין. מעבר לזה, אישה שרואה שהתהליך נמשך מעל שנה- שתרוץ בכל הכוח לארגון 'יד לאישה' שיעזרו לה, זה יזרז את התהליך ופשוט יציל אותה".
גילת נלחמה על החופש שלה במשך 5 שנים, במלחמה לא פשוטה; יש ילדים בין האב לאם ויש אדם אחר שהגט תלוי בו ונתון לגחמותיו, והאישה ככלי בידו עד שיסכים לשחררה. בתקופה בה אנו חוגגים את היותנו בני חורין, חשוב שנזכור שיש נשים רבות שחירותן, זכות כה בסיסית ומובנת מאליה, נלקחה מהן והועברה לידיים של מישהו אחר, ונסייע להן במאבק על החופש.
