הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת 'הר עציון', סיפר שפעם אחת הסיע תלמיד מהישיבה. תוך כדי שיחה, אמר לו הרב עמיטל: "אני מוכן להתערב שהטלית קטן שלך גדולה משלי". בדקו השניים את הדבר, והתברר שהרב צדק. שאל אותו התלמיד: "מניין ידע זאת הרב?", והלה השיב: "המשנה ברורה אומר שירא שמים יצא ידי כל הדעות וילבש טלית קטן גדולה. כשאתה קורא דבר כזה אתה מיד רץ ללבוש ציצית גדולה יותר ולהשתדל להיות ירא שמים. כאשר אני קורא זאת, אני מיד מקטין קצת את הציצית, מחשש שאינני במדרגה זו".
יש הרבה מה ללמוד מהסיפור הזה על הטבע האנושי, ועל מהי גדלות אמתית בתורה. אבל אני מבקש כאן לעמוד על ההיבט ההלכתי שלו, הנוגע לנושא שבו התחלנו לדון ברשימה הקודמת– דתיות הרצף. חתמנו בשאלה: האם היהדות האורתודוקסית בימינו מסוגלת לקיים איזשהו רצף של דתיות בעולמה התחום בד' אמותיה של ההלכה או שנגזר גורלה להיות אחידה ומונוליתית? כמדומה, שהסיפור בו פתחנו, מבטא היטב את האפשרות הממשית שאותו רצף כזה יתקיים ובד בבד את ההחמצה הגדולה של היהדות האורתודוקסית.
כידוע, ה'משנה ברורה' נחשב לספר הפסיקה המרכזי של היהדות האשכנזית עד ימינו. מטרת כתיבתו היתה לבאר את מקורותיו של כל דין ודין בשולחן ערוך חלק אורח חיים, מהראשונים ועד האחרונים. אלא שברוב המקומות ה'משנה ברורה' איננו פוסק את ההלכה אלא רק סוקר בפני הקורא את דעות האחרונים בעניין. כך, לכאורה, נוצר רצף הלכתי, שבו הקורא רשאי למקם את עצמו על הספקטרום שבין הדעה המקלה והמחמירה.
אבל האמנם דבר זה קרה? האמנם נוצרה כאן 'דתיות רצף'? מסתבר שלא. דרכו של ה'משנה ברורה' היתה להטעין את ההלכה בעולמו האמוני-מוסרי, המבוסס על תמימות ופשטות דתית. וכך, פעמים רבות מאד, לצד סקירת דעות האחרונים, מעודד ה'משנה ברורה' את מגמת ההחמרה. במאמר חשוב בנושא שפרסם פרופ' בני בראון הוא בדק ומצא שהביטויים 'נכון/ראוי/יש להחמיר', 'ירא שמים יראה להחמיר' 'בעל נפש יחמיר' וכד', מופיעים ב'משנה ברורה' עשרות מונים מהכמות שבה הם מופיעים בשולחן ערוך ובספרי האחרונים המרכזיים. את התופעה הזו מכנה בראון בשם 'החמרה רכה':
במקרים מסוימים… פוסקים העדיפו שלא לנסח פסיקה מחמירה מפורשת אלא המלצה או עידוד ללכת אחר הדעה המחמירה… אני מכנה סוג פסיקה זו כ"החמרה רכה"… במובנים מסוימים, גישה זו מקרבת את ההלכה אל ספרות המוסר. בהיות המשנה ברורה ספר המכוון לבעלי דתי יותר מאשר תלמידי חכמים, גישה שכזו הופכת את החיבור לטקסט דמוקרטי המעניק לאדם הפרטי את הכוח להחליט היכן הוא מעוניין למקם את עצמו על ספקטרום ההחמרה. (בנימין בראון, ‘Soft Strigency’ In the Mishnah Brurah, Contemporary Jewry, עמ' 2-1; בתרגום)
אכן, ה'משנה ברורה' מעניק כביכול ליהודי הפשוט להחליט היכן הוא ממקם עצמו על ספקטרום ההחמרה, אבל כאשר אותו יהודי ירא שמים קורא את המלצותיו של המחבר, קשה לו שלא לאמצן ולנקוט בדעות המחמירות. וכי מיהו זה אשר לא יחשיב עצמו כ'בעל נפש' או כ'ירא שמים', שאותם מעודד ה'משנה ברורה' להחמיר? אין מדובר כאן בגאווה אלא ברצון עמוק להתעלות ולהתקשר בקשר עמוק יותר לחוויה הדתית, מה שאצל ה'משנה ברורה' מתבטא בהחמרה הלכתית.
לאור זאת מתבררת הדרך המיוחדת שבה ביקש הרב עמיטל לחנך את תלמידיו. בלשוני הייתי אומר שהרב עמיטל ביקש להחזיר ל'משנה ברורה' את ממד הרצף שאבד ממנו. אמנם מדובר ברצף מצומצם למדי, המוגבל לדעות האחרונים, אבל גם לכך חשיבות גדולה. לא כולם במדרגת 'יראי שמים', ועל כן אל ימהר אדם לאמץ את העמדות המחמירות. על האדם לדעת את מקומו בסולם הדתי, ולדבוק בהלכה המתאימה לדרגתו. בכך ההלכה הופכת לנזילה יותר ולמונוליתית פחות. זהו אולי צעד קטן ליהדות אבל צעד גדול לאורתודוקסיה.
(בשלח תשעח)
