ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)הכתבים של "שבתון" יוצאים ממצרים ומבערים חמץ
מבערים חמץ
הרב יובל שרלו מוותר על ההתקפה, הרב שי פירון לא מוכן להחמיץ את הרגע וליאת שוקרון נפטרת מה"לא נעים"
"פעם שיחקתי על הגבול. כל פעם מתגרה בגורל. לא בכוונה, אבל תמיד על הקצה. תתפלאו – זה עבד"
כבר לא על הקצה – הרב שי פירון
לפני כמה שבועות, בנסיעה אקראית ברכב, האזנתי לרדיו. המרואיינת ספרה על עמוד פייסבוק שהיא מובילה, עמוד שתכליתו לסייע לאנשים לתכנן הכל מראש. המראיינים התפלצו. הם סברו שזו התמכרות מיותרת, צורך בשליטה.
כבר כמה שנים שאני טרוד בביעור חמץ. לא מוכן להחמיץ את הרגע. לא מחכה לרגע האחרון. לא נוקט באובססיביות. לא לחוץ. פשוט מקפיד לעשות כל דבר בזמן. לא מכין שיעורים ברגע האחרון, לא כותב מאמרים בשניה שאחרי הזמן, לא מכניס את השבת דקה אחרי הזמן.
למדתי שסדר מוביל לנחת. לא לחוץ, לא מחמיץ. פעם שיחקתי על הגבול. כל פעם מתגרה בגורל. לא בכוונה, אבל תמיד על הקצה. תתפלאו – זה עבד. תמיד הייתי מוכן בזמן. אבל הרגשתי שאני לא רגוע, וכשאני לא רגוע אני פחות יצירתי. יוצא חמש דקות לפני – ומרגיש נפלא.
אז הנה עצה: לבער את הצורך להלך על הקצה, את הצורך להחמיץ, להגיע רגע אחרי.
בנחת. רק בנחת.
"עם הגיל אני מכיר יותר ויותר בחשיבות של ביעור החמץ הזה. אני למד שניתן לוותר על ההתקפה, גם אם היא 'לשם שמיים'"
לבער עמדות מותפחות- הרב יובל שרלו
כתיבה נגטיבית יעילה יותר להצפת עמדות ציבוריות. הציבור אוהב "דם", גם אם הוא רק מילולי, וככל שהכתיבה ארסית ותוקפת יותר – כן היא מהדהדת יותר לטווח הקצר. ברם, היא חמץ. היא מתסיסה את בני האדם; היא יונקת מהיצר הרע של הימנעות מזהירות שלא לפגוע ולא להלבין פנים; כי המתקיף רואה בעמדתו את חזות הכל, ואינו נוהג כ"מצה", המכירה בענוותנותה את העובדה שהיא חלקית בלבד; ובעיקר – הכתיבה השלילית היא חמץ שכן היא מנפחת באופן מלאכותי את עמדת התוקף.
בדרך כלל, כתיבה כזו היא תכונה של צעירים: "בניין צעירים – סתירה" אמרו חכמינו. ואכן עם הגיל אני מכיר יותר ויותר בחשיבות של ביעור החמץ הזה. אני למד שניתן לוותר על ההתקפה, גם אם היא "לשם שמיים", ולכתוב את העמדה שמאמינים בה באופן מדויק וחד, אולם חיובי; אני למד שצריך לבער את החמץ המפתה את האדם לחשוב כי עמדתו המותפחת היא חזות הכל – ולהיות מצה ש"עונים עליה דברים הרבה", לאמור: ללמוד להקשיב, לקבל את האמת ממי שאמרה, ולדעת שכל אחד מאתנו הוא רק חלק מהתמונה הכללית; אני למד שבמסגרת ביעור חמץ מצליחים גם שלא לסלף דברי אחרים, ולא לפגוע ולהלבין פנים – שכן כותבים את מה שהוא העמדה שלך עצמך; אני למד שלאורך זמן – טוב לו לאדם ללכת בדרך ארוכה שהיא קצרה, ולא לבנות את כתיבתו ככתיבת נגד.
והיכן הגבול? במקום בו עושים עוול לנפגע. כאן אסור לעמוד על הדם, וכאן צריך להסתער (לאחר בדיקה מדוקדקת), ולא לעמוד על דם רעינו, כי אם להילחם בעושה העוול. זהו מקומה של תסיסת החמץ הראויה והמדויקת, כדי להציל עשוק מיד עושקו.
"'לא נעים מת', 'נעים זה שם של ערבי', וכהנא וכהנא, אומרים לי תדיר חבריי המנוסים"
לשחרר את הלשון – ליאת שוקרון
אם יספרו לי שהמילים הראשונות שאמרתי כשהייתי פעוטה היו "לא נעים", אני עשויה להאמין לכך.
"לא נעים" זה מין מעצור פנימי כזה, שעוצר את המילים רגעים רבים לפני שהן יוצאות (והן לא), כשהן עלולות להוציא אותי או את בן שיחי מאזור הנוחות. ובהיבט המדיציני- תופעה שאני לוקה בה מאז שאני זוכרת את עצמי.
לא נעים להגיד לגננת שזה פשוט לא הגיוני שהיא מספרת בכזאת אגביות שהבן שלי, פעוט עם אלרגיה לחלב- אכל עוגה עם שמנת ("והכל היה בסדר!"), לא נעים לבקש מהמנהל מכתב המלצה ובטח שלא נעים לבקש העלאה, לא נעים לספר למעצבת שמה שהיא מציעה לא יפה בעיניי, לא נעים להחזיר את המנה במסעדה למרות שהיא לא טעימה לי, לא נעים להגיד לספר שאני לא אוהבת איך שהתספורת יצאה, ועוד הרים של דוגמאות על גבי דוגמאות מפיסות חיי.
"לא נעים מת מזמן", "נעים זה שם של ערבי", וכהנא וכהנא, אומרים לי תדיר חבריי המנוסים, בניסיון לתת פרופורציות למשברים הנובעים מהמנגנון המוגזם הזה. "מה הבעיה? תגידי לו ש…", הם מציעים. ספויילר- זה לא עוזר.
לבני המזל ש"לא נעים" רחוק מלהיות קיים בלקסיקון שלהם, זה נשמע תמוה. יש אנשים שהלשון שלהם מושחזת במיוחד, והם יעמדו על שלהם- גם איפה שלא צריך. לפעמים אני מקנאה בהם. ולפעמים אני מעדיפה להיות כמוני.
עם השנים התפכחתי, השתכללתי והשתפרתי. לפעמים כן נעים. לפעמים אין ברירה. אבל כבר שנים רבות ש"הלא נעים" הזה הוא החמץ שלי, שאני נלחמת יום יום לבער מתוכי, ולא רק בפסח.
יוצאים ממצרים
אבי רט ניצל מסולטן יעקב וגם ויתר על הלייקים ומרדכי גרנביץ מפסיק לרצות
"יציאת מצרים שלי הייתה לצאת ממעגל הדיבור השלילי כדי לקושש עוד קצת רייטינג, לייקים ומחיאות כפיים"
על שתי יציאות מצרים – אבי רט
שתי 'יציאות מצרים' פרטיות חוויתי במהלך חיי.
האחת צבאית-פיזית- והיא היציאה שלי חי ושלם מהקרב בסולטאן יעקב. ההלוויה לפני כשבועיים של חברנו לישיבה ולנשק זכריה באומל הי"ד, שהציפה אצל כולנו רגשות מעורבים עזים, רק העצימה אצלי עוד יותר את תחושת הנס על הצלתי ועל העובדה שנשארתי בחיים וזכיתי לכל מה שזכיתי בו ב-37 השנים שחלפו מאז.
כשניצבתי מול הקבר הטרי של זכריה ז"ל בהר הרצל בתום ההלוויה, חבטה בי בעוצמה גדולה ההכרה עד כמה הייתה המציאות יכולה להיות שונה לחלוטין. כמה קטן היה המרחק שאני חלילה הייתי זה ששוכב שם דומם ולא זכריה. כמה הייתי יכול להיות 'יהודה כץ' או 'צביקה פלדמן'.
הדקות בתום הקרב בהן דהרנו עם הטנקים כדי להתרחק ממתחם סולטן יעקב, כשמימיננו ומשמאלנו התותחנים ממטירים ממרחק מסך עשן מתגלגל כדי למסך את יציאתנו, היו דקות של יציאת מצרים וקריעת ים סוף ממש. לא קראתי בתורה על יציאת מצרים. יצאתי משם ממש ועמוד עשן לנו חומה מימין ומשמאל.
***
יציאת מצרים השנייה היא ההכרה והתובנה בכוח של מה שיוצא מהפה- כוח הדיבור. השנים הרבות בהן הגשתי תכניות ברדיו ובטלויזיה חידדו אצלי את התובנה של כמה כוח יש בדיבור. במילה אחת אתה יכול להרוס חיי אדם, ולפגוע אנושות בכבודו, פרנסתו, שמו הטוב ואפילו בחייו.
ברגע שהתובנה הזו חילחלה- יציאת מצרים שלי הייתה לצאת ממעגל הדיבור השלילי הכולל רכילות-לשון הרע-ביקורת-ודיבורי סרק והבל כדי לקושש עוד קצת רייטינג, לייקים ומחיאות כפיים, ולהשתדל להיכנס למעגל הדיבור החיובי, המנסה להתמקד ככל הניתן בלימוד זכות, ובשימוש בכוח הדיבור כדי להוסיף חיוב וטוב בעולם.
לכוח הדיבור יש מקום מרכזי בחיינו בכלל ובפסח בפרט, בו צריך להרבות בסיפור, בהגדה, בדיבור.
ההחלטה לצאת מאזור הדיבור השלילי אל אזור הדיבור החיובי, המעודד, המנחם והמפרגן- היא יציאת מצרים משמעותית מאד עבורי. יציאה אל איכות חיים ואל אוויר פיזי, חברתי ורוחני נקי וצלול יותר. אוויר של מי שחפץ חיים, ואוהב ימים לראות טוב.
"האדם, כדאי שישאל עצמו בכנות: האם לפעמים אני אומר משהו כדי לקבל פידבק, או נמנע ממשהו רק כי אני מפחד מאיך שזה ייתפס?"
עבדים היינו לריצוי – מרדכי גרנביץ
מי שמנהל חשבון פעיל בפייסבוק, מכיר את התחושה הזאת שמתגנבת לפני העלאת פוסט, למשל: להעלות או לא? איך זה יישמע? ואולי פחות מתאים? כעבור רבע שעה: כמה לייקים כבר יש? מי הגיב? ואולי עדיף למחוק?
הרשת החברתית מובאת כאן רק כדוגמא, שמקצינה את זה שלפעמים אנחנו מבקשים אישור. מחיאות כפיים, הכרה. ואבוי לנו אם לא תהיה כזאת. ואיזה לחץ, ו"מה ההוא חושב", "הוא אמר לך משהו על זה כשנפגשנו?".
האדם, כדאי שישאל עצמו בכנות: האם לפעמים אני אומר משהו כדי לקבל פידבק, או נמנע ממשהו רק כי אני מפחד מאיך שזה ייתפס? אם התשובה היא כן, הרי שאני נזקק. אולי לא כזה שעומד בצומת עם קופת צדקה, אבל אני מקושש כבוד והכרה באלגנטיות.
נו, אז מה?
"הַנִּצְרָך לַבְּרִיּוֹת חַיָּיו אֵינָם חַיִּים – הַיְנוּ שֶׁאֵינָם חַיִּים שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא חַי מֵאֲחֵרִים" כותב רבי נחמן. אתה לא חי את החיים שלך! כשאתה עסוק ב'לצאת טוב' בעיניי מישהו, אתה חי את החיים שלו. האם יש שעבוד גדול מזה שאדם לא חי את חייו? היש עבדות גדולה מכך שאדם עסוק בריצוי אין סופי מול הסובבים אותו? האם אני מסוגל להיות אמתי – כשאני עסוק בלמצוא חן?
הארייט טאבמן, מהלוחמות הגדולות למען שחרור העבדים באמריקה אמרה בסוף ימיה: "שחררתי אלפי בני אדם מעבדות. הייתי יכולה לשחרר עוד אלפים רבים, אם הם היו יודעים שהם עבדים".
עצם ההבנה שאני אולי משועבד ל"ריצוי", במקום לבחור מה "רצוני" ,היא כבר מפתח גדול ביציאה לחירות. שנזכה!
