הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת המועדות במוקד פרשתנו. במרכז הפרשה מצוי פסוק, שלכאורה אינו קשור לסדר המועדות אלא להלכות מתנות עניים: 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם' (ויקרא כג,כב). זאת ועוד, בפרשה הקודמת הוזכרה המצווה בדיוק באותו ניסוח: 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט' (ויקרא יט,ט).
לדעת רש"י, התורה חוזרת על המצווה כדי ללמדנו, שמי שאינו נותן מתנות עניים עובר בשני לאוים. ועל הצורך למקם את המצווה דווקא בפרשת המועדות אומר רש"י: '…ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו'.
הזיקה שבין נתינת מתנות לעניים לבניין בית המקדש ולהקרבת הקרבנות מרחיבה את ממדי הקדושה גם אל מחוץ לבית המקדש באמצעות היחס והחמלה לחלש. רבי מאיר שמחה מדווינסק ניסח את הדברים בפירושו על התורה (משך חכמה): 'כי רצון השם יתברך שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע, ונתן להם הבורא מצוות הרבה בכל פועל בכל מצעד לייחד כל עניני בני אדם אל השי"ת, להיות כל הפועלים החומריים לדרכים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלמות האמיתי ולהתקרבות השי"ת… ולכן סיים הפרשה ובקצרכם, אעפ"י שכבר נכתב בפרשת קדושים, לעורר לבבינו למושכל הזה'.
התורה מדגישה שדבקות בהקב"ה אינה נקנית רק בעבודת הקודש והמקדש אלא בחמלה לחלש. ניתן לזהות רובד נוסף במצות מתנות עניים מתוך השינוי הקיים בין ניסוח מצוות צדקה לבין מתנות עניים. מהפסוקים אודות מצוות צדקה למדים אנו שמצווה זו במהותה היא נתינה: ' … וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ…על כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ' ( דברים טו,ז- יא).
לעומת זאת, במצות מתנות עניים אנו מצווים להשאיר את המתנה בשדה : 'לעני ולגר תעזוב אותם' ובלשון הרמב"ם (מתנות עניים א,ד) 'הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך אחד הקוצר ואחד התולש, וזה שמניח הוא הנקרא פאה' .
בעוד שמצוות צדקה נעשית באמצעות נתינה לעני, הרי שמתנות עניים מושארות בשדה. התורה מדגישה שהארץ שייכת לכולם ולכן אין ביכולתנו ליטול את כל היבול. צדקה מלשון 'צדק'. האדם אינו נוהג לפנים משורת הדין בעת שנותן הוא צדקה אלא זו שורת הדין והצדק. כך ניתן להבין את הניסוח המיוחד של מתנות עניים – 'לעני ולגר תעזוב אותם'. עזיבת המתנות בשדה מלמדת שאין הפאה חלק מרכושנו. כך גם מנוסחת המצווה בספר דברים (כד,יט – כב) ביחס לשכחה ועוללות – 'לגר ליתום ואלמנה יהיה'.
מכאן נלמד שאעפ"י שמצות צדקה מתקיימת בפועל על ידי נתינה לעני, שורשה בבעלות מוגבלת על רכושנו. אין כאן רק צדקה וחסד אלא צדק ואמת.
בשבוע שעבר הסתלק שר התורה מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין. בשיעוריו בהלכות צדקה סבר הרב, שהנותן צדקה לעני בארץ ישראל מקיים שתי מצוות. האחת היא מצות צדקה והשנייה יישוב ארץ ישראל. הרב סבר שהנותן צדקה לעני המתגורר בארץ ישראל מאפשר לו רווחה כלכלית בארץ ובכך מקיים מצות יישוב הארץ. הרב דייק מלשונו של הרמב"ן (השגות ספר המצוות מצווה ד) שכתב: 'לא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה'. לדעת הרב 'שממה' כוללת בתוכה שתי נקודות: א. עצם האחיזה בארץ. ב. איכות חיים. ולכן אם נתינת הצדקה מוסיפה לעני היושב בארץ איכות חיים, אנו הופכים להיות שותפים עמו במצות ישיבת הארץ. רבנו הרב ליכטנשטיין היה נאה דורש ונאה מקיים. עלה לארץ, הרביץ תורה והעמיד תלמידים רבים וכאמור קיים בהידור רב את מצוות הצדקה בארץ ישראל.
(אמור תשעה)
