הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)אז יש או אין אלוקים? נראה שהויכוח בנושא הגיע בדורנו לשיאים חדשים עם עלייתם של אתאיסטים לוחמנים כמו דוקינס וחבריו. אבל מעבר לכל הרעש ועשן המלחמה, לא ברור בכלל מהי משמעותו של אותו ויכוח. מה פירוש האמירה שיש אלוקים? כל זמן שאיננו יודעים להסביר אותה, גם האמירה ההפוכה, לפיה אין אלוקים, היא חסרת משמעות.
אילו היינו מאמינים באל גשמי ומוחשי, היושב אי שם בשמים על כסאו כשהוא אוחז בשרביטו ומלטף את זקנו, ניתן היה להבין בקלות את משמעות הטענה "יש אלוקים", וגם את הופכה. אבל מכיוון שלה' אין גוף או דמות הגוף ולא שום דמיון כלל, לא מובן מה פשר האמירה שהוא קיים או שאינו קיים. אף אחד הרי לא טוען שניתן לראות אותו בעין או להוכיח את קיומו בניסוי אמפירי. הוא אינו חלקיק תת אטומי ולא חוק טבע. אז מה הוא בעצם? למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים עליו?
אם נתבונן על שני הצדדים בויכוח, נשים לב לדמיון מפתיע ביניהם. הן המאמינים והן האתאיסטים מסכימים שישנם כוחות בלתי נראים העומדים מאחורי היווצרות היקום, התפתחותו ותנועותיו. המאמין קורא לכוח הזה "אלוקים", ואילו הכופר קורא לו "הטבע", אבל לכאורה שניהם מדברים על אותו דבר. המאמין אינו מתייחס לעצמותו של אלוקים, אלא מתאר את האופנים בהם הוא פועל במציאות, וכך בדיוק עושה גם האתאיסט ביחס לכוחות הטבע. הוא אינו מסוגל לומר מה הם בדיוק, אלא רק לתאר את הפעולות שהם מחוללים. איש אינו יודע להסביר מהו באמת כוח המשיכה, למשל. בניגוד למדענים בזמנים קדומים, שסברו שהעצמים נעים בכוחות עצמם מתוך רצון לחזור למקורם, המדענים של היום אינם סבורים כך. כל שידוע הוא שיש כוח כזה שמניע את העצמים השונים בצורה מסוימת שניתנת לחישוב וחיזוי, וכמוהו יש עוד כמה כוחות בסיסיים כאלה. מהי מהותם של אותם כוחות – זה בגדר תעלומה.
אז אם גם המאמין וגם האתאיסט מסבירים את ההתרחשויות ביקום כנובעות מכוח נסתר ובלתי נתפס העומד מאחוריהן, מה בעצם ההבדל ביניהם? האם זו שאלה סמנטית בלבד, אם לכנות את אותו כוח בשם "אלוקים" או "הטבע"?
התשובה היא, שמה שמפריד בין אלוקים לבין הטבע הוא התכלית המוסרית של המציאות. לפי האתאיסט, הכוחות המניעים את היקום אינם פועלים לשם תכלית כלשהי אלא פשוט מתקיימים כפי שהם. לפי המאמין, אלוקים מנהל את היקום באופן מודע ומתוכנן, כשהוא חותר לקראת תכלית כלשהי. איננו יודעים אולי מהי בדיוק אותה תכלית ומה הדרך אליה, אבל המאמין סבור שהיא כוללת בתוכה היבטים שאנו מחשיבים כמוסריים – ביניהם הרצון להיטיב, עשיית צדק, תשלום גמול התואם למעשי האדם, וכן הלאה. אמנם בחיי היומיום לא תמיד רואים שהעולם מתנהל בצדק ובחסד, מה שעשוי לעורר קושי עבור המאמין; אבל המאמין משוכנע שהרוע בעולם גם הוא חלק מאותה תוכנית, רק שמנקודת המבט הקטנה והמצומצמת שלנו איננו מסוגלים להבין אותו.
נמצא אם כן, שהויכוח אם יש או אין אלוקים מצטמצם לנקודה אחת: האם העולם מתנהל באופן עיוור, אדיש לבני האדם ולרצונותיהם, או באופן תכליתי ומכוון החותר לקראת הטוב. הדיון הוא לא על קיומו של קוסם מסתורי כלשהו, אלא על פרשנות הכוחות הבלתי נראים המניעים את המציאות. אין שום הכרח לייחס להם אדישות ועיוורון דווקא, במקום כוונה ורצון טוב. נכון שיש במציאות רוע ואקראיות-לכאורה, אבל יש בה גם הרבה מאד טוב, יופי, תבונה וחסד. "יש אלוקים" פירושו שהתופעות הטובות הן מכוונות מלמעלה והתופעות האקראיות הן חלק בלתי מובן כלשהו מהתוכנית, ואילו "אין אלוקים" פירושו שהכל מקרי לגמרי, גם הדברים הטובים והמורכבים ביותר. מה שנותר הוא רק להחליט איזו אפשרות משכנעת יותר.
(וארא תשעה)
