בין עדות לפרשנות

כאשר אדם מספר לי שהוא ראה חתול – אני מאמין שהוא ראה חתול.
כאשר אדם מספר לי שהוא ראה אגם – אני מאמין שהוא ראה אגם.
כאשר אדם מספר לי שהוא ראה יפני – אני מאמין שהוא ראה יפני.
וכאשר אדם מספר לי שהוא ראה רוח רפאים – אני מאמין שהוא ראה רוח רפאים…
רוב הקוראים יסכימו לשלושת המשפטים הראשונים (כמובן בהנחה שמדובר באדם אמין ואין סיבה מיוחדת לפקפק בדבריו). אם מישהו מעיד שראה משהו, ברירת המחדל היא להניח שהוא אכן ראה את מה שהוא טוען שראה. לעומת זאת, המשפט האחרון יעורר ללא ספק הסתייגות. אם מישהו מספר שהוא ראה רוח רפאים, רוב האנשים יניחו כברירת מחדל שהוא הוזה, מדמיין, שיכור, מבולבל וכדומה. הם לא יאמינו לעדותו, אלא אם כן תהיה מגובה בראיות חזקות ביותר.
אבל למה בעצם? מה נשתנה דינה של רוח רפאים משאר הדברים?
אפשרות אחת היא, שאנו יודעים שהמוח מסוגל לחולל הזיות ותעתועים ולהראות דברים שאינם בנמצא, ולכן אנו מייחסים את רוח הרפאים הזו להזיה. אבל באותה מידה אנו יודעים שהמוח מסוגל לגרום לאדם להזיות כמו פאטה מורגנה, ובכל זאת איננו מניחים שכל מי שמספר לנו שראה אגם מים אינו אלא הוזה.
אפשרות שניה היא, שדברים כמו חתול, אגם ויפני הם חלק מתמונת העולם המוכרת שלנו, ולכן אנו מאמינים להם בקלות, ואילו רוחות רפאים אינם חלק מהמציאות המוכרת, ולכן אנו מפקפקים בהן יותר. אבל למה באמת רוחות אינן חלק מהמציאות המוכרת? לפי, סקר שנעשה בארה"ב ב-2009, 18% מהאמריקאים טוענים שראו או פגשו רוח רפאים – כמעט כל אדם חמישי, פי שניים מתוצאות סקר דומה שנערך ב-1996. אז האם רק מה שראינו בעצמנו נחשב לחלק מהמציאות? זה לא נשמע סביר. באותה מידה לא סבירה היא הטענה ש"אילו הן היו קיימות, המדע כבר היה מגלה אותן". אין שום סיבה להניח שהמדע מסוגל להשתלט על תופעות שמעבר למימד הפיזי המוכר.
אפשרות שלישית היא, שמדובר פשוט בדעה קדומה. מכיוון שאנו גדלים בחברה שמחנכת ש"אין דבר כזה" רוחות רפאים, אנו נוטים לפקפק בעדויות כאלה ולייחס אותן לסמים והזיות. אם ניגש לנושא בלי דעות קדומות ונבחן את העדויות ללא משוא פנים, נגלה שלפחות חלק מהן מצדיקות אמון בסיסי ולא מכילות שום סיבה מיוחדת לפקפק בהן.
היהדות היא דת המבוססת על עדות. יסוד היהדות הוא האמונה במעמד הר סיני, עליו העידו המוני בני ישראל, וזכרו הונצח בלוחות הברית שבארון העדות, במשכן העדות. יש אנשים שיתקשו לקבל את האפשרות שאלוקים יחולל ניסים ויתגלה לבני אדם, אבל בדיוק לשם כך נועדה העדות – כדי לנפץ את הדעה הקדומה והסגורה הזו. היהדות גם קובעת ש"על פי שנים עדים יקום דבר", ועדותם של שני עדים כשרים שנבחנה היטב יכולה אף לחרוץ את דינו של אדם למוות, בניגוד לראיות נסיבתיות למיניהן. הסתמכות על ראיות נסיבתיות היא תמיד עניין של פרשנות, ופרשנות לעולם אינה עניין ודאי; עדות ראיה נחשבת לכלי אמין בהרבה.
מדענים וספקנים מודרניים נוטים לפקפק באמינותן של עדויות ראיה. העין והמחשבה יכולים להטעות פעמים רבות, הם אומרים. וזה אכן כך – אבל אלה הכלים היחידים שיש לנו לחקור את המציאות באמצעותם, ולכן מתבקש לתת בהם אמון בסיסי. למרבה האבסורד, אותם ספקנים ששוללים את קיומם של דברים שהעידו עליהם מיליונים רבים (כמו מעמד הר סיני, חוויות סף מוות, ניסים ורוחות רפאים), דווקא דורשים מאיתנו לקבל את קיומם של דברים שקרו לכאורה לפני מיליארדי ומיליוני שנים, ואיש לא ראה מעולם, אלא הם מבוססים על פרשנות בלבד…
(צו תשעו)