הדימוי של הקשר בין אלוקים לאדם, או לעם ישראל, לקשר בין איש לאשה, מופיע פעמים רבות בתנ"ך ובספרות חז"ל. הדוגמא המובהקת ביותר היא שיר השירים על שלל התיאורים שבו. לפי חז"ל, בקודש הקודשים עצמו, היו הכרובים חבוקים זה עם זו כדמות זכר ונקבה.
על פי רוב בהקשרים מעין אלה, אלוקים מתואר בתור הגבר, ועם ישראל או האדם בתור האשה. זאת משום שהגבר הוא הצד החזק והדומיננטי, ואילו האשה היא הצד המקבל, הכנוע, הסביל יותר. תיאור זה מתאים כמובן לקשר בין אלוקים לאדם, שבו ברור שהאל הוא הדומיננטי יותר. עם זאת, ישנן מספר דוגמאות הפוכות, בהן ישראל מתוארים כזכר, ו"השכינה" האלוקית כנקבה. הרמב"ם למשל, מדמה את אהבת האל לחולה אהבה החושב על אהובתו בכל רגע, ור' אליהו די-וידאש, בספרו "ראשית חכמה", אף טוען שמי שלא חשק מעולם באשה – הוא יותר גרוע מחמור, כי לעולם לא יוכל להבין איך צריך לאהוב את ה'.
יתכן שהתיאור המקובל של אלוקים כזכר, היווה גורם משמעותי בעיצוב הקשר בין בני האדם לאלוקים, כולל הופעת החילון והמרד נגד הדת. שכן מנקודת המבט הזכרית, כל גבר אחר נתפס במידה מסוימת כמתחרה על השליטה. לפי תיאוריית תסביך אדיפוס, הרי שתחושה דומה קיימת אצל האדם גם כלפי אביו שלו – בין אם מדובר באביו הארצי, או באביו שבשמיים. קל להבין כיצד רגשות התמרדות ואיבה יכולים להתפתח כלפי דמות כזו, הנתפסת כעריץ מדכא. הגבר חש את עצמו במאבק מול האל, כששאיפתו היא להשתחרר משלטונו ולהיות עצמאי. מחשבה זו מופיעה אולי לראשונה במיתוס של פרומתאוס, שגנב את האש מהאלים כדי להביא אותה לבני האדם, והיא מתבטאת עד היום באינספור יצירות.
זו התוצאה של דימוי היחסים בין אדם לאלוקים כיחסים בין שני זכרים, כמו אב ובן, או מלך ונתין. בהכרח קיימת מתיחות ונטייה למאבק, ואין מקום לקשר של זוגיות ואהבה רומנטית. האהבה שניתן לדבר עליה היא סוג של הערצה כלפי גדלותו של האל, אבל לא משהו הדומה לתיאורים שהוזכרו לעיל. לעומת זאת, דווקא לנשים יהיה קל יותר לחוש אהבה חזקה כלפי האל, הנתפס כבעל או אב מגונן ומעניק. יתכן שבשל כך רוב החטאים של בני ישראל, כמו חטא העגל וחטא המרגלים, באו מצידם של הגברים, בעוד שהנשים מתוארות בידי חז"ל כצדיקות יותר וכמתנגדות למרידות אלה. נראה שבאופן כללי נשים הן יותר דתיות מאשר גברים, אולי משום שמטבען הן נוטות יותר להכנעה ולהתמסרות מאשר הגבר, ולכן הן מתמסרות לאל ביתר טבעיות.
ומה יעשה הגבר הרוצה לחוש אהבה עזה כלפי האל? אפשרות אחת היא, כפי שהוזכר לעיל, להתייחס להיבט הנקבי של האלוקות, לשכינה, המתוארת לעתים כאם או כרעיה. בניגוד לאל גברי, הנתפס כקשוח ומאיים, הרי שדמות נשית מבטאת יותר אהבה, רכות ויופי, ויכולה לשמש כמושא של רגשות עזים מצדו של הגבר. אבל נראה שיהיה קשה מאד וגם שגוי לשנות לחלוטין את היחס לאל, ומערכת התייחסות שתושתת על תפיסה כזו עלולה להיות מעוותת מכל מיני היבטים.
אולי הפיתרון המוצלח יותר עבור הגבר, הוא לנסות ולפנות אל אלוקים מתוך הצד הרך יותר, הנשי יותר של עצמו. למרות הצורך לשמור על דימוי מצ'ואיסטי של "גבר-גבר" קשוח, בכל גבר יש גם צדדים רכים וכנועים יותר, שאפשר לראות אותם כהיבט הנשי שלו. אחרי הכל, האשה נלקחה מצלעו של הגבר, מה שמרמז שהייתה בו נשיות מסוימת לפני כן. הקשר עם אלוקים מהווה הזדמנות לאדם לבטא את הצד הזה שבו כשהוא פונה אל ה', בזמן התפילה למשל, ובכך לחוש כלפיו תחושות של אהבה והתמסרות עזה כמו אלה שהוזכרו לעיל.
(אמור תשעה)
גבר, אשה, אלוקים
השארת תגובה