"לא משלנו"

"מה אני, מצורע?"
השאלה הזאת נזרקת לחלל האוויר תמיד כשמדובר בבידול, בחרם, בדחיקת היחיד אל מחוץ למעגל החברתי.
לא מספיק ש"המצורעים" סבלו ממחלה איומה, כיום הם נושאים את דגל הנבדלות, האייקון של השונות הבעוטה הצידה.
כאשר מדובר במחלה ניתן להבין את החשד מלהדבק, חרדה קיומית הישרדותית.
אבל למה החברה כל כך חוששת מהשונה? למה אנשים מאוימים כל כך ממשהו שאינו על פי התקן החברתי? ולמה לעזאזל "הגברים המדירים" כל כך מבועתים מנוכחותה של אשה?
השאלות האלו גורמות לי לחשוב, שבין אם מדובר על חרם בכיתה ב' כנגד ילד שונה, ובין אם מדובר בהדרת נשים מטקס יום הזיכרון בבסיס צבאי כלשהו, זה יושב על מילה אחת – פחד!
הפחד מהשונה הוא הפחד הקיומי שאולי, אולי היסודות עליהם אנו כקבוצה או כחברה נשענים, לפתע יתמוטטו, יקרסו.
בדרך כלל כל קבוצה חיה על פי עקרונות חברתיים כתובים או לא. וכך יכולה היררכיה להתרחש. כך יכולה הנהגה לשלוט.
אבל מה קורה כשמגדל הקלפים מזדעזע, ופתאום החלש או השונה מקבל כח או אישור לקיומו?
אז אולי כל השאר פתאום ירצו לשבור את הקליפה שלהם ואולי לנסות משהו אחר, דרך אחרת, כללים אחרים, ואולי אפילו הנהגה אחרת.
הנהגה טובה לא יכולה לאפשר זאת.
כי אז כל הכפתורים האדומים זועקים "סכנה מיידית!".
אז מה עושים? "נוהל מצורעים".
מדירים, מעיפים אל מחוץ למחנה, עוצמים עיניים כאילו התופעה לא קיימת, ומקווים שהבוז והחרם יגרמו להם, "למצורעים", להמשיך להרכין ראש ולחיות מתוך אשמה של שונות.
שאלתי פעם זוג חברים: "מה הייתם עושים לו הייתם מגלים שבנכם לא בטוח בזהות המינית שלו?".
האבא ענה לי מיד: "מעיף אותו מהבית", והאמא שתקה.
"וזה ישנה את פני הדברים? יגרום לו להיות סגור על עצמו?", המשכתי.
"לא", ענה האבא, "אבל לפחות הוא לא ידרדר לי את שאר הילדים".
הלב שלי נצבט. הבטתי בו והבנתי שעבורו לא השתנה כלום במאה שנים האחרונות והוא עדיין שולח את "המצורעים" אל מחוץ למחנה שלא "ידביקו" את השאר.
החוכמה היא לא לשלוח לגלות, אלא להיות מספיק חזק כאינדיבידואל וכחברה בכדי לתת מקום בפנים, למי שאינו כמותך.
גבר מספיק חזק וערכי, לא ייבהל מאישה שיושבת לפניו באוטובוס. הוא יכול להזיז מבט במקום לצרוח "שיקסע".
כיתה יכולה לקבל ילדה מאותגרת חברתית וסגורה, הם יצטרכו למצוא שיטות לגרום לה להשתלב ולראות את הנפלאות שבה.
הורים שמגלים שהילד שלהם בוחר בדרך אחרת מדרכם לא צריכים לגרש אותו, אלא להכיל ולתת מקום לעוד אפשרויות ולחזק את הקיים.
היום כבר לא היו שולחים מצורעים מחוץ למחנה, היו נותנים להם אנטיביוטיקה.
אז למה אנחנו כחברה עדיין בחשכה, פוחדים לפתוח את "ארון התרופות" שלנו?
אולי כי עדיין יותר קל להתעלם מלהכיל, לרפא ולתקן.
(מצורע תשעט)