הנשיא בתוכם

בימי בית המקדש השלישי, מנבא יחזקאל הנביא- תתחדש העלייה לרגל.
ובבוא העם למקדש, לדרוש את ה', יצטרף הנשיא אל ההמון במסלול הליכתו, ויִכּנֵס ויצא עִמו באותם השערים, בשונה ממנהגו: "וְהַנָּשִׂיא, בְּתוֹכָם, בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ" (יחזקאל, מ"ו, י').
מה פִשרה של הצטרפות הנשיא/ המנהיג לעם המתהלך בהר הקודש?
שתי מגמות אפשריות והפוכות אני מוצאת בהתנהגות זו:
האחת– ענינה צניעות והזדהות, והשנייה- בולטוּת וכבוד.
מנהיג הפוסע עם עמו, משדר עממיות ומוכנות ללמידה ולמפגש. במעשהו זה הוא מזמן לעצמו ראיה והבנה בלתי אמצעית של החוויה האנושית ומניח בסיס לפיתוח רגש של קרבה ואמפטיה כלפי מונהגיו. היציאה אל העם כרוכה לא מעט פעמים גם באי נעימות, וישנו סיכוי לא מבוטל שביקורת נוקבת כזו או אחרת, תוטח בפני המנהיג, ובמקרי קצה- הוא עלול אף למצוא עצמו בסכנת חיים.
לצד העממיות המתוארת, ישנה גם אפשרות הליכה אחרת של מנהיג עם עמו, כגון השתתפות בתהלוכה או במצעד. הליכה כזו מטרתה תצוגת תכלית וכוח ומפגן של כבוד וראווה. "זהו הדרת כל מושל ללכת ברבת עם" ("מצודת דוד", על פס' י').
אם נפנה מבטנו אל העם הצועד, הרי שגם בקרבו ניתן וודאי לזהות קולות מגוונים. יש בו מן הסתם אנשים המתאווים לפסוע עם מלך קרוב, נגיש ומעורב עם הבריות, ואחרים כמהים להתהלך לצד מושל רם ונישא.
בחיינו הפרטיים, לעיתים אנו נשיא ולעיתים– עָם והמון. הורוּת, ומיצוב ארגוני גבוה וסמכותי במקום העבודה, מעניקים לנו בכירוּת ויתרון היררכי, ואילו עמידה מול מוסדות השלטון, הגירה לארץ חדשה או להבדיל, התייצבות מול בורא העולם, מעוררים בנו לא פעם, תחושת קטנות או ענווה.
הפטרת השבוע מאפשרת לנו להתבונן על ההליכה כמנהיגים וכמונהגים ומציעה לנו לבחון היטב מי אנחנו, לאן פנינו מועדות ומהו האופן הרצוי ו/או הראוי לפסוע זה עם זה במצבים שונים ומול אתגרי החיים.
"וְהַנָּשִׂיא, בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ". בעליה לרגל, "מכתיב" העם לנשיא את מסלול ההליכה. ארצה להאמין כי נשיאו של עולם מצפה וממתין לנו בשערים פתוחים לרווחה, עם או בלי בית מקדש שלישי, שנכנס כבר ושנתחיל לצעוד.
(ויקרא תשעח)