הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)בשבועות הקודמים ראינו שניים מתוך שלושת החלקים המהווים את הדת, הלוא הם הלוגוס – הפילוסופיה ועיקרי האמונה שלה, והמיתוס – המקום בו נפגשת האלוקות עם המציאות הארצית.
החלק השלישי של הדת הוא האתוס, הכולל את התחום המעשי. תחום זה כולל את החלק המוסרי, המתייחס לענייני בין אדם לחברו, ואת החלק הפולחני, הנוגע לבין אדם למקום.
בדומה למה שנאמר על הפילוסופיה, גם האתוס של הדת אינו שונה מהותית מזה של כל חברה ותרבות. לכל חברה אנושית יש ערכי מוסר, חוקים שנועדו להסדיר אותם ולשמור עליהם, כללי נימוס, נורמות לבוש והתנהגות, צורות ביטוי, טאבואים, מבנה משפחתי מקובל, מוסכמות חברתיות וכן הלאה. ובנוגע לצד הפולחני, גם חברה חילונית למהדרין מקיימת טקסים שנועדו לבטא רעיונות חשובים לה, ומשקיעה בהם לא מעט משאבים וקפדנות (כמו למשל טקסים צבאיים, טקסים ממלכתיים, ימי זיכרון, קבלת פנים לאורחים זרים נכבדים, טקסי חלוקת פרסים ותארים, וכן הלאה). לחלקים נרחבים מהאתוס אין הסבר תועלתי או רציונאלי במיוחד, פרט לעובדה שזו דרך החיים שאותה חברה בחרה לעצב לעצמה. ככל שמדובר בחברה אידיאולוגית יותר, כך האתוס יהיה מפותח יותר, הן בחלק המוסרי והן בחלק הטקסי-סמלי שבו. מבחינה מהותית, האתוס של הדת אינו שונה או גרוע יותר מכל אתוס אחר – הוא פשוט מפורט ומוקפד יותר.
המקום בו ניתן לתקוף את הדת בתחום זה, הוא בכל הנוגע למוסר או לחוסר מוסריות; לפעמים נראה שכל המהלכים האתאיסטים מכוונים בסופו של דבר להגיע לנקודה המעשית הזו. "תאמין במה שאתה רוצה", יאמר האתאיסט, "אבל לא יתכן שבשם האמונה שלך, שאין לה שום הוכחות, תכפה את רצונך על אנשים שאינם מסכימים איתך!".
אלא שטענה זו, שנשמעת משכנעת מאד על פניה, אינה אלא בדיחה כאשר היא באה מפיו של אתאיסט. כדי לקבוע שיש משהו לא מוסרי בדת, או שיש בכלל בעיה מוסרית כלשהי בכפיית רצוני על אחרים, חייבים להניח קודם תשתית פילוסופית לקיומו של אותו מוסר אובייקטיבי. ותשתית כזו פשוט לא קיימת בעולם אתאיסטי. מי אמר ש"אסור לכפות את רצוני על אחרים"? אדרבה, אם יש לי הכוח לכך, הרי שזו האבולוציה במיטבה. מי אמר שצריך לאפשר חופש דעות, או לתת שוויון זכויות למישהו? מי אמר שאסור לי לפגוע באנשים בשם אמונתי, גם בלי הוכחות? אם אנחנו לא יותר מבעלי חיים מפותחים, אז חוק הג'ונגל הוא החוק היחיד האמיתי, וכל זעקות השבר המוסריות שנשמעות מפי האתאיסטים, אינן יותר מצרחותיו האינסטינקטיביות של קוף שלקחו לו את הבננות. ומכיוון שאתאיזם בדרך כלל הולך יד ביד עם דטרמיניזם, הרי שלמעשה אין לי כל בחירה בנושא, ואני מחויב על פי טבעי לקחת להם את הבננות.
יש עוד הרבה מאד מה לומר בנושא (עבודת הדוקטורט שלי עוסקת בו), אבל בסיכומו של דבר, דוקא בתחום המוסרי יוצא האתאיזם וידו על התחתונה. אין לו שום בסיס לביקורת אמיתית על ערכי הדת, פרט להבעת אי שביעות רצונו האישית מהם, שאינה שונה כאמור מזעקות הקופים הנ"ל. דוקא בתוך הדת עצמה, המאמינה בטובו של האל ובצדקתו, יש מקום לדיון כיצד הללו מתיישבים עם מצוות הנראות שונות מהם; אבל לא האתאיסט הוא זה שיכול לחנך אותנו בנושא.
נקודה נוספת שקשורה לאתוס, היא עד כמה אנחנו מוכנים להתאמץ, להשקיע ולהקריב על בסיס "קלוש" כמו אמונה בלבד. מילא להאמין באל, אבל האם זה רציונאלי לעצב את כל אורח החיים האישי והלאומי סביבו, דבר הכרוך במחירים כבדים לפעמים בכל מיני מובנים? התשובה היא, ששיקולי רציונאליות קשורים תמיד לשאיפותיו של האדם ולמודעותו לעובדות, וכל זמן שאנשים מודעים לבסיס האמוני של דתם, ומוכנים לשלם את המחיר עבורה – הרי שהדבר רציונאלי לחלוטין, בדיוק כמו כל אורח חיים אפשרי אחר. אחד בוחר לטפס על האברסט, השני להקים משפחה מרובת ילדים, השלישי לצאת למסע הרפתקאות, הרביעי לעשות כל היום כסף בבורסה, וכן הלאה. הדת היא אפשרות לגיטימית לא פחות מכל האחרות, עם המחירים והסיכונים שבה. יצויין אגב, שגם חברות חילוניות לחלוטין משלמות מחירים עבור הערכים בהן הן דוגלות, ואף כופות אותם בכוח החוק והזרוע (בין אם מדובר בקומוניזם, ליברליזם, דמוקרטיה או כל גישה אחרת), למרות שאין מאחוריהם שום הוכחות מדעיות או לוגיות יותר מאשר אלה של הדת.
לסיכום, ראינו את התשתית האמונית של הדת, ואת שלושת מרכיביה המרכזיים. ראינו שמודעות עצמית ובחירת עמדות נכונה יכולה לבסס את הדת בצורה כזו, שאינה חושפת אותה לאיום משמעותי כלשהו מצד האתאיזם והכפירה. מה שנותר הוא ויכוחים על נקודות כאלה ואחרות, אבל לא סכנה קיומית. דרך החיים הדתית, על אמונותיה והנהגותיה, אינה שונה מהותית מכל דרך חיים אנושית אחרת. להיות דתי זה פשוט להיות אנושי. (וירא תשע"ה)
