עושה הכל או עושה הטוב

שתי צורות חשיבה מצויות ביחס לאלוקים, שבכל אחת מהן בעייתיות מסוימת ושתיהן סותרות לכאורה זו את זו.
המחשבה הראשונה מייחסת לאלוקים את כל הנעשה בעולם. כל דבר שקיים, כל אירוע שמתרחש, הוא תוצאה של רצון ה' – הן הדברים הטובים והן הרעים. "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה". לפי גישה זו, אין באמת "טבע" מנותק מה', ומה שאנו קוראים לו חוקי הטבע אינו אלא ביטוי לרצון ה', המנהל ומשגיח על כל המתרחש במציאות.
יתרונה של גישה זו הוא בכך שהיא מציגה את ה' כריבון המוחלט של העולם וכסיבה הראשונה לכל הנעשה. חסרונה הוא בכך, שאם כל מה שקורה הוא רצון ה' – אז המושג "רצון ה'" מתרוקן מתוכן ומאבד את משמעותו. אם ה' עושה את הרע כמו את הטוב, איך אפשר לשבח אותו על הטוב ולהתעלם מהרע? איך אפשר להודות לה' על כך שהוא רופא חולים ומתיר אסורים, כאשר הוא זה שהביא עליהם את המחלה והמאסר מלכתחילה? אם פלוני הבריא ממחלתו זה רצון ה', ואם אלמוני מת ממחלתו גם זה רצון ה', ולומר "כך רצה ה'" אינו שונה מלומר פשוט "כך קרה". שלטונו המוחלט של ה' בא על חשבון היחס האנושי המעריץ והאוהב כלפיו.
המחשבה השנייה רואה את הטבע כמציאות בעלת חוקיות משל עצמה, שמתנהלת בצורה עיוורת ואדישה, בעוד רצונו של ה' והשגחתו מתגלים דווקא בדברים הטובים שקורים במציאות. בדרך הטבע חולה האדם או מושם במאסר, ואילו ברצון ה' יבריא או יצא לחופשי. הסתר פנים הוא כאשר ה' מניח למציאות להתנהל בצורה טבעית ומקרית, לעתים טובה ולעתים רעה, והארת פנים היא כאשר המציאות פונה במובהק לעבר הטוב. כמובן שגם לגישה זו ה' הוא בורא העולם ומחוקק חוקי הטבע, אלא שמה שהופך אותו לא-ל אוהב וראוי להערצה הוא לא עצם קיום המציאות אלא אחריותו לטוב ולחסד שבה.
יתרונה של גישה זו הוא בכך שהיא מאפשרת לשבח ולאהוב את ה' על כל הטובות שהוא עושה עמנו, בעוד שהרעות אינן מיוחסות אליו ישירות אלא לטבע. בדרך הטבע היינו אמורים להיות נתונים ביד המקרה, כמו בעלי החיים, אלא שה' בחסדו מושיע אותנו מצרות ומנהל את המציאות לטובתנו. גישה זו גם תואמת לדעתם של רוב הראשונים, לפיה ההשגחה הפרטית אינה חלה על כל פרט ומקרה אלא משתנה לפי מדרגתו של האדם. חסרונה הוא בכך שלכאורה היא פוגעת בכוחו של ה' או בריבונותו, בכך שהיא מפקיעה מרצונו הישיר חלק ניכר מהמתרחש בעולם, ומייחסת אליו רק את הפעולות הטובות שרק הן נקראות על שמו. וכבר אמרו חז"ל (ברכות לג, ב) שהאומר בתפילתו "על טוב ייזכר שמך" – משתקים אותו, משום שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
אז מה הפתרון לסתירה? יתכן שההבדל בין שתי הגישות אינו נעוץ באלוקות אלא במצבו הנפשי של האדם. באופן טבעי נוטה האדם לראות את המציאות דרך משקפיו הסובייקטיביות, לזהות את הטוב עם הנעים והרצוי לו ואת הרע עם הכואב והמזיק. זו הסיבה לכך שלמרות שחייב אדם לברך על הרעה, אין הוא מברך עליה "הטוב והמטיב" אלא "ברוך דיין האמת". לפי האמת כל המתרחש במציאות נעשה בדין צדק, אלא שמנקודת מבטנו קיימת חלוקה בין טוב לרע. לכן אנו מסוגלים לשבח ולפאר את ה' רק על הטוב הנראה לנו, ואילו את הרע אנו מייחסים לטבע ולמקרה. אולם לעולם הבא יברכו על הכל "ברוך הטוב והמטיב" (פסחים נ, א) – או משום שיתברר איך גם מה שנראה כרע בעצם היה טוב, או משום שנשתחרר מראייתנו הסובייקטיבית ונבין שהטוב והרע האמיתיים אינם נמדדים לפי הרגשתנו.
(שמיני תשעו)