הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')כשמשה בישר לבני ישראל את בשורת הגאולה ממצרים העם הגיב באמונה ובהודיה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (ד, לא). אולם בתחילת פרשתנו בני ישראל איבדו, לכאורה, את אמונם, והם לא מוכנים להקשיב לדברי משה על יציאה ממצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט). מדוע נעלמו האמונה והתקווה? מה נשתנה בפרשת "וארא" ממה שבפרשת "שמות" כבר אירע?
רוב פרשני המקרא מסבירים את השינוי בכך שבין האמונה הגדולה שהעם הפגין בפרק ד', לבין האדישות וקוצר הרוח שלו בפרק ו', נמצא פרק ה' המתאר את החמרת הגזירות של פרעה. משה ואהרן תבעו מפרעה לשלח את ישראל לשלושה ימים של עבודת ה', ופרעה סירב בנוקשות והכריז: "תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים… וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר". מאותו רגע היה על בני ישראל להתרוצץ "בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן", ועם זאת להשלים את אותה מכסת עבודה ואותה תפוקה "כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן".
לדברי הפרשנים, העבודה הקשה אינה מאפשרת להם לנשום (רש"י), האכזבה הקשה אינה מניחה להם לחלום (רשב"ם), הפחד להיהרג בגין קוצר ידם להספיק את מלאכתם מביא לקוצר רוחם (רמב"ן וחזקוני), הדיכאון הנפשי שולל מהם יכולת קשב לבשורת הגאולה (רבנו בחיי) ואורך הגלות, שעתה התקשתה, מונע אורך נשימה ויכולה הקשבה (אבן עזרא).
אולם מעבר להחרפת הגזרות, הכבדת העבודות ודחיקת התקוות, דבר מה נוסף אירע בתחילת "וארא". בניגוד לפרשת "שמות", בה משה עשה אותות ואהרן דיבר קצרות, כאן משה מדבר על הגאולה בפרוטרוט, ומתאר אותה בחמש לשונות: "וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי, וְהֵבֵאתִי". בני ישראל ציפו לאינסטנט גאולה, כזו שתתרחש בבת אחת ובמהירות עצומה. אך עתה מתברר להם שהוצאתם מהגיהינום במצרים לא תתרחש בפתאומיות אלא בהדרגתיות. היא תתנהל כתהליך בן חמישה שלבים, והם יידרשו להמשיך בעבודה הקשה תוך ציפייה מתוחה, להמתין בסבלנות ולהרבות בתפילה, עד שיושלמו כל השלבים בדרך ליציאה וגאולה.
בתהליכים של יציאה מצרה לישועה יש כמעט תמיד כמה שלבים. כך, לדוגמה, החטופים החוזרים מהשבי, לא במהרה יחזרו לחיים רגילים, ולא בקלות ישובו להיות מה שהיו. הם יעברו שלבים רבים של החלמה פיזית ונפשית, ויתמודדו עם אתגרים משמעותיים בתחומי הבריאות, הנפש והחברה: פגיעות פיזיות רב מערכתיות, הפרעות דחק פוסט טראומטיות, סיוטים, חרדות, מחשבות מייסרות, דריכות יתר ובעיות רגשיות, קשיי ריכוז, קשיי השתלבות בחברה ובעבודה, וקשיים במערכות היחסים הבין-אישיות שלהם.
הם יצטרכו לעבור דרך וְהוֹצֵאתִי אתכם מעזה, וְהוֹצֵאתִי את עזה ממכם, וְהִצַּלְתִּי אתכם פיזית, וְגָאַלְתִּי אתכם נפשית ורגשית, וְלָקַחְתִּי אתכם בחזרה לחברה הנורמטיבית, וְהֵבֵאתִי אתכם לשיבה מיטיבה למשפחה, לחברה ולשגרה. הדרך, בת הקילומטרים הספורים מהמנהרה לארץ, תהיה קצרה, אך הדרך לחיים בריאים ומלאים תהיה קשה וארוכה, וייתכן שלעולם לא תהיה שלימה.
ה' הבטיח לבני ישראל: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", וייתכן שהמילה "סִבְלֹת" רומזת גם לסבלנות הנדרשת בתהליך הרב-שלבי. כעת, במדינתנו סבלנות כזו נדרשת מכולנו: הן ממי שתמכו ב"עסקה עכשיו", והן ממי שטענו: "ההסכם אכזב". עם ישראל נקרא "עמא פזיזא", והסבלנות איננה תחום הצטיינותו, לא בכבישים, לא בעמידה בתורים וגם לא בבעיות הגדולות של החיים הציבוריים. תומכי העסקה הקיצוניים הפגינו קוצר רוח בשלבי הלחימה המוקדמים, ומתנגדיה המובהקים מפגינים קוצר רוח בהתמודדות עם האויבים. אלה האמינו שיש לוותר מהר כדי להציל יותר, ואלה מאמינים שבכוחנות יתרה ניתן להביא להכרעה מוחצת ומהירה. עלינו לדעת לנהל את הסכסוך – את הסכסוך הפנימי שבקרבנו. לשם כך יש לאזן בשום שכל ובשיקול דעת מתון בין מלחמה ללא כל פשרה לבין פשרה המצמצמת מדי את המלחמה. אכן, בסבלנות יש גם סבל, אך זהו מחיר הכרחי שיש לשלם בכל תהליך של שינוי משמעותי ומשתלם.
פרשת 'וארא' מלמדת שתהליכים לאומיים בדרך כלל לא מתבצעים בקצב שהיינו רוצים, וכי יש הכרח להתאזר באורך רוח ובהרבה תקווה ואמונה. בפרשתנו, "וארא", מכה ה' את פרעה ומצרים בשבע מכות, וכל אחת קשה ואנושה, אך בסוף הפרשה בני ישראל נמצאים באותה צרה, בדיוק במקום בו היו בתחילתה, ללא הפי-אנד וללא אורות בקצות המנהרות. בני ישראל למדו בדרך הקשה שלא בקו ליניארי רציף מתקדמת הגאולה, יש בה עליה וירידה, התקדמות ונסיגה, והיא דורשת סבלנות רבה ואורך נשימה.
אנו, שלומדים ומכירים את ההיסטוריה היהודית הארוכה והמופלאה, צריכים להפנים את המסר של פרשת "וארא", לראות ולשמוח בניצוצות של בשורה המהבהבים באפילה. ולזכור שדרכה של גאולה להתרקם בבישול איטי ורב-שלבים, ואורה בוקע קמעא קמעא.
