חוסר כבוד יכול להרוג

ימי ספירת העומר שמופיעים במרכז פרשתנו היו אמורים להיות ימי שמחה והכנה לקראת חג מתן תורה, אולם במרוצת הדורות הם התקבעו בתודעה הקולקטיבית של עם ישראל כימי אבל על מות תלמידי רבי עקיבא. "כולם מתו מפסח ועד עצרת… מיתה רעה", שהיא, לדברי רב נחמן, מחלת אסכרה הידועה כיום בשם דיפתריה (יבמות סב, ב). מותם נגרם לפי הגמרא, "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", ולדברי המדרש מכך ש"היתה עיניהם צרה אלו באלו" (ב"ר סא, ג).

סיפור זה מעורר תמיהות רבות: כיצד ייתכן שדווקא תלמידי ר"ע נכשלו בכך ש"לא נהגו כבוד זה בזה"? הרי ר"ע הוא שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", והוא אשר דיבר על "חביב אדם שנברא בצלם… חביבין ישראל…." (אבות ג, יד). כיצד קורה שכל רבבות תלמידיו של המחנך הדגול לאהבת הזולת נכשלו בחוסר כבוד זה כלפי זה? יתרה מזו, האם חוסר כבוד הדדי דינו מיתה במחלה קשה?

פרשנים בדורות עברו הבינו את הדברים כפשוטם, שמדובר בתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אשר רבי עקיבא היה רבם, והם מתו בחטאם. בהתאם לכך, הם פירשו שהתלמידים הללו דיברו לשון הרע זה על זה (מהרש"א) או זלזלו זה בזה (מהר"ל). המדרש, המציין צרות עין, הובן כקנאה פסולה ותחרותיות יתרה בתורה ששררו בין התלמידים, ואלה יצרו עוינות ביניהם. חומרת החטא הוסברה בכך שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, וחטאם נחשב חמור ביותר דווקא בשל מעלתם הגבוהה. המהר"ל הוסיף שהתנהגותם נחשבה כזלזול בתורה עצמה (נתיב התורה, יב). כוחם של ההסברים הללו יפה כדי להפיק מהם דברי מוסר וחיזוק לחובשי הספסלים בבתי המדרש ואף לכל חובש כיסוי ראש, אולם הלב מתקשה לקבל ש-24,000 תלמידיו של אחד מגדולי הדורות היו ראויים למיתה על התנהגות חברתית נלוזה.

הפרשנות המסורתית הנ"ל קשה גם מבחינת העובדות ההיסטוריות. לא ברור כיצד היו לרבי עקיבא 24,000 תלמידים, מה גם שבמדרש תנחומא (חיי שרה, ו) מסופר שהיו לו 300 תלמידים – מספר גדול ומכובד בהחלט בסדרי הגודל של אותה עת. בנוסף, רב האי גאון כתב על מנהג שלפיו הנשים נמנעות מעשיית מלאכה משקיעת החמה עד עלות השחר, כיוון שבזמן זה הובאו תלמידי רבי עקיבא לקבורה (אוצר הגאונים, יבמות, שכ"ח). מדוע כל אלפי התלמידים נקברו דווקא בשעות הלילה, ומדוע דווקא הנשים דווקא עסקו בקבורתם?

מכאן יתד ופינה לגישה שנייה, הסבורה שלא מדובר בתלמידים שישבו לפני רבם בבית המדרש, אלא ביהודים שהלכו לאורו של רבי עקיבא והתגייסו למלחמת בר כוכבא נגד השלטון הרומאי. רבי עקיבא היה המורה הרוחני הגדול שהורה להצטרף למרד בר כוכבא, שהסתיים כידוע במותם של רבבות יהודים. גישה זו, המקובלת על רבים, מקבלת חיזוק מאיגרת רב שרירא גאון, שבה כתב שהתלמידים מתו בשמד. גם המושג "מיתה רעה", שבו השתמשה הגמרא בהגדרת מיתתם, מתאים למיתה בחרב, כפי שנראה ממקורות אחרים.

מות תלמידיו הרבים של רבי עקיבא הותיר לנו מסר נוקב וזועק על החובה לתקן את תרבות המחלוקת

אפשר שחז"ל נמנעו מלהזכיר שהתלמידים מתו במלחמה בשל רצונם להשכיח מלחמה זו שהסבה טרגדיה לאומית ודתית איומה, ולהימנע מלהנכיח את תמיכת רבי עקיבא במרד. רבי עקיבא תלה בבר כוכבא ציפיות משיחיות והכריז עליו "דרך כוכב מיעקב", אך בר כוכבא היה לבר-כוזיבא (ירושלמי תענית ד, ה). הרב יואל בן-נון סבור ששני גורמי המיתה – מגפה של מחלה ונגיפה של מלחמה – יכולים לעלות בקנה אחד. הוא מעלה אפשרות שהתלמידים מתו בעת המלחמה כתוצאה ממגפת אסכרא שפרצה במחנותיהם, שכן יודעים אנו מההיסטוריה שמגפות מתפרצות בקרב מחנות במלחמה.

ניתן לשלב גם את האמירה שתלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה עם ההנחה שהם מתו במלחמה. השאלה כיצד יש להתמודד עם השלטון הרומאי והאם להצטרף למרד בר כוכבא, זרעה פילוג קשה בעם וגרמה למחלוקות קשות, לסכסוכים ולפילוגים בין תלמידי רבי עקיבא. ההולכים בדרכו בוודאי קיבלו ממנו את מידת הדבקות באמת, אך לכל אחד מהם הייתה האמת שלו. אלה דרשו להילחם עד להכרעה מוחלטת, ואלה תבעו לעצור, אלה דגלו במאבק עיקש להצלת העם, ואלה סברו שמדובר בסיכון מיותר של חיי אדם. הוויכוחים האידיאולוגיים הקשים הם שיצרו אווירה חברתית לא בריאה בקרב התלמידים, והביאו אותם לקנאה ולקנאות לאמת, שהשתקפו בחוסר כבוד זה לזה ובצרות עין זה בזה.

מות תלמידיו הרבים של רבי עקיבא הותיר לנו מסר נוקב וזועק על החובה לתקן את תרבות המחלוקת, לעדן ולרכך את היחסים בין מחנות חלוקים, להקפיד לכבד אלה את אלה בעיתות שקט ושלווה, וביתר שאת בתקופת מלחמה. מימי הספירה של שנת המלחמה, חייבים לצאת עם שינוי גדול לטובה בשיח החברתי ובשיפור האווירה.