לב של אבן

הפטרת פרשת פרה (יחזקאל ל"ו, ט"ז), נקראת אחרי פורים, ועניינה היטהרות כפויה של עם ישראל ממעשיהם הבוגדניים ומחילול ה'.
התבוננות בפרשה ובמפטיר של שבת זו, קריאות העוסקות גם הן בענייני טומאה וטהרה (מאכלות טמאים וכשרים, אפר פרה אדומה), מרמזת על חיבור, שכיום נראה לנו מובן מאליו, בין העולם הפיסי לנפשי:
מופלא הוא הקשר בין טומאה וטהרה גופנית ונפשית, בין החומר לרוח, ורב בו הנסתר על הגלוי. כיצד זה מאכל טמא שאנו מכניסים לפינו – מטמא אותנו, ואילו מים ואפר פרה אדומה – בכוחם לעשות אותנו טהורים? ומה ההבדל בין בעל חיים חי, שבפני עצמו אינו טמא או טהור, לאותו היצור עצמו, שמקבל "תיוג" כזה כאשר הוא נידון/ משמש למאכל?
נדמה לי שלצד הסברים אמוניים והלכתיים, ניתן ללמוד מן הסוגיה מסר חשוב: טומאה וטהרה יש בהן מרכיב קוסמי קשיח, אולם גם לנו, הברואים, בפעולותינו כאן (יחסנו לבורא עולם ולמצוותיו, לאדם ולטבע), יש חלק משמעותי בהפצתן בעולם.
מסר זה מוגש לנו, להבנתי, בפסוק נפלא מן ההפטרה: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל, ל"ו, כ"ו).
מעשה הטהרה של הקב"ה (נתינת "לב בשר") מעורר תהיות. מה עושה כאן הבורא, מהו בעצם מחדש? "לב של בשר" הוא שם בגופינו, אך האם מה שהיה שם תמיד לא היה כזה?!
עיון בדברים, מוביל אותנו לתובנה עמוקה. הקב"ה אינו "מחליף" אותנו או את זהותנו ואינו בורא אותנו מחדש. ב"כפייתה" של הטהרה עלינו מגלה לנו הקב"ה כי היא קיימת כבר בתוכנו ורק שכחנו אותה.
בני אדם אתם, כך אומר לנו הקב"ה, ובניי ועמי. לבכם חי ופועם, חלש וחזק, אמיץ ומתגעגע. אל תבגדו בו! חלילה לכם מלהפוך את לב הבשר ללב של אבן – אטום, כבד, פוצע, שוחק או מונח ללא הופכין. ואם כבר הפך לכזו (לאחר הזנחה, חיקוי אורחות אחרים, חילול הקודש והתעלמות מכוונת) ואתם ויתרתם על עצמיותכם – גם לכך יש תקנה: הזו עליו מים חיים (תורה). שנאמר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם: מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (שם, שם כ"ה), וכוחם של המים הרי הוא ידוע: " אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם…" (איוב, יד יט).
ללבון לבנים
צירוף הלב והאבן, מוכר לכולנו כיום, במידה רבה בזכות מילות השיר "הכותל " (מילים: יוסי גמזו
לחן: דובי זלצר) "יש אנשים עם לב של אבן יש אבנים עם לב אדם", כך נכתב.
ואולם צירוף קדום לו בהרבה ניתן למצוא כבר בספר שמות: "ללבון לבנים", שהרי בתוך המילה לבנה (גם אם הייתה מחומר) – טמונה המילה "לב".
עם הגעתו של משה לפרעה ובהציגו בפניו את דבר ה', נענש עמו בעונש פיסי קשה – שמשמעו שמירה על מכסת הלבנים היומית למרות היעדר התבן, המשמש כתוכן (לב, פנימיות) ללבנה.
ואולם, ברמה הרוחנית ניתנה כאן (לתפישתי) לעם הזדמנות עצומה לגאולה: משאין תבן, אותו סיפקו עד כה המצרים, להכניסו אל הלבנה – על העם העברי ללבון לתוכה תוכן/ לב משל עצמו. "…וְתֶבֶן לֹא-יִנָּתֵן לָכֶם; וְתֹכֶן לְבֵנִים, תִּתֵּנוּ" (שמות ה' י"ח).
**
הלכך התכוון הנביא בדברו על טהרה, על לב ועל אבן ועל הזדמנות שקיימת בכל שעה, והייתה קיימת אפילו במצרים, להטיב את הדרך ולהשתנות? אני מאמינה שכן.
וברוח זו אוסיף שאם תורת החיים עצמה, נמסרה לנו כשהיא חרוטה על לוחות אבנים, הרי פשיטא שאפשר לחרוט ולהתחרט עם לב של בשר שמעמיד בעקשנות פנים שהוא אבן.
(שמיני תשעו)