העוצמה שבשתיקה

לאחר הכנות מרובות שנעשו לקראת הקמת המשכן וימי המלואים בהם הושקעה עבודה רבה, נערכו אהרן ובניו לרגע המיוחל. ובעיצומו של יום חגיגי זה מתים נדב ואביהוא בני אהרן. תגובתו של אהרן: 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'. התורה אינה מתארת את מה שקדם לשתיקתו. האם אהרן בכה או שמא הסתיר את רגשותיו. לדעת הרשב"ם : 'ולא בכה ולא התאבל … אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו'. לדעתו, אהרן התאפק ונמנע מלבכות. לעומתו, הרמב"ן מציג תגובה אנושית יותר: 'שהיה בוכה בקול, ואז שתק'. לדעת הרמב"ן, כאשר אהרן הבחין בטרגדיה הנוראית הוא החל לבכות בקול רם אבל מיד שתק. מן הסתם מדובר בשתיקה מכוונת. אהרן התכוון להסתיר את רגשותיו, שמא יטעו העם ויחשבו שהוא מהרהר על מידותיו של הקב"ה. השתיקה מעידה על צידוק הדין. אהרן מבין שבעתיד הוא יהיה שליח צבור של העם וכאשר הוא יצטווה על עבודת יום הכיפורים הוא יידרש לעמוד לפני ה' ולהקטיר קטורת שתכפר עליו ועל העם. הוא אינו יכול לעמוד לפני ה' מתוך טרוניה וביקורת. נראה שזו הנקודה המודגשת בפתיחה לציווי עבודת יום הכיפורים: ' וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ'. כנציג הבכיר של העם לפני ה' עליו לקבל את הדין ולא לערער את אמונתו של העם.
ניתן למצוא קוים משותפים בין שתיקתו של אהרון לבין שתיקתם של ניצולי השואה. רבים מפליטי השואה עמדו דום לאחר התופת הנוראית. לא שאלו, לא בעטו, קיבלו עליהם את הדין מתוך כאב עצום ונורא. אני יכול להבין את שתיקתה הממושכת של אמי ע"ה לאחר הגעתה לארץ. אמא ז"ל איבדה את כל משפחתה בשואה והקפידה לשתוק כל השנים. הדור ששרד את השואה בכה את בכיו מאחורי הפרגוד לבל יראו את דמעותיו. פליטי השואה בחרו לשתוק. השיח על השואה עלול היה להציף שאלות כבדות משקל. שמא הדיון היה מערער את אמונתם של בני הדור השני, שלא זכו להכיר את סבא וסבתא, ואת שאר המשפחה המורחבת שנספתה בשואה. אותם אנשי שם היו חדורי שליחות לבנות משפחה בארץ לאפשר לילדים תנאים טבעיים ונוחים לגדול בארץ ישראל מתוך רוח דתית אמונית וציונית. זו ההבנה המובאת בגמרא (ברכות ו ע"ב) 'אגרא דבי טמיא – שתיקותא' ( שכר בית האבל – שתיקה). מצד שני, יש משמעות לבכי ולשיח. נביאי החורבן לימדו אותנו שלאחר זמן נפתח הפה והגיחה לעולם שאלת 'איכה'. הנביא יחזקאל נותר אילם בבבל אך כאשר מגיע אליו הפליט מירושלים ומספר לו את סיפור ההרס והחורבן פתאום מתחיל הדבור: 'בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם. בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד' .
חושבני שכיום, כאשר דור פליטי השואה הולך ומזקין, הולך ומתמעט, יש לשבור את השתיקה ולדבר. כיום כאשר מדינת ישראל חיזקה את יתדותיה, אנו הדור הממשיך יכולים להבחין בתהליך האלוקי. אמנם, אין תשובות לשאלות הקשות אודות השואה הנוראית, אבל ניתן להבחין בתהליך אלוקי. ישנן שאלות ואין תשובות, אבל כיום ניתן לשאוב כוחות מכוחו של תהליך משמעותי של קבוץ גלויות והפרחת השממה. אנו מבינים את שתיקתם של ההורים, אבל כיום שמדינת ישראל נמצאת בפריחה ושגשוג, מחד גיסא, וכאשר גלי האנטישמיות הולכים ומתגברים, מאידך גיסא, אין לנו ברירה אלא להמשיך ולספר את הסיפור הנוראי של השואה למען יידעו הדורות הבאים. לשתיקה ישנם גם חסרונות ופעמים נדרש הדיבור והשיח להפקת הלקחים.
גם הטרגדיה האישית של אהרן ליוותה אותו כל ימיו. התורה חוזרת ומתארת את הטרגדיה פעמים אחדות כדי להדגיש את עצמת הכאב. תודעת הספור אינה מפיגה את עצמת האמונה, אלא מאפשרת להכיר, שתהליכים אלוקיים מורכבים וקשים וכפי שאומר הנביא ישעיהו:
"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה' : כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".
(שמיני תשעו)