הסיפור של חנוכה – שלום ולא מלחמה

כשהרמב"ם כתב את 'משנה תורה', הוא לא רק פסק הלכה אלא גם סידר את ההלכה. ולסידור ההלכה יש לעתים משמעות לא פחותה, ואפילו גדולה יותר, מאשר פסיקת ההלכה. כי באמצעות סידור ההלכה הרמב"ם ביטא את הרעיונות שמאחורי המצוות והמשמעות שלהן לפי דעתו.

דוגמה מופלאה לכך נמצאת בהלכה החותמת את הלכות חנוכה (ד, יד):

"היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה… נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

לפנינו הלכה פשוטה ויחסית שולית, ואולם, מסתבר שהרמב"ם חולל באמצעותה מהפכה גדולה בתפיסת ימי החנוכה.

הרמב"ם, למעשה, הפך כאן את סדר הגמרא. בעוד שבגמרא (מסכת שבת כג, ע"ב) הלכה זו הגיעה לפני הלכה אחרת, העוסקת בדילמה שבין קידוש ובין נר חנוכה, בהלכותיו, הרמב"ם קודם דיבר על ההלכה הקובעת שנר חנוכה עדיף על הקידוש (משום "זכרון הנס"; ד, יג), ורק לאחר מכן הביא דין זה לגבי נר שבת. אבל לא רק הסדר מפליא כאן אלא גם התוכן. במקום לסיים בהלכה המחזקת את תוקפה של מצוות נר חנוכה, הרמב"ם חותם את העיסוק בחנוכה דווקא בהלכה המלמדת שנר חנוכה נדחה מפני דין אחר. האם אין כאן החלשה של דיני חנוכה?

התשובה היא שהרמב"ם ראה דווקא בשלום את עיקרה של מצוות חנוכה. לשיטתו, פרסום ניסי הניצחון במלחמה עם היוונים והפלא שהיה בהדלקת המנורה, ככל שהיו חשובים ומשמעותיים, היו רק אמצעי, ולא התכלית. התכלית היא להגיע לתקופה של מנוחה ושלום, בעקבות העצמאות המושגת על ידי המלחמות. זה אמנם עיקרו של חנוכה לשיטת הרמב"ם, שאז "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" (ג, א).

שלום הוא שמאפשר לאדם לעסוק בדברים החשובים באמת בחיים – ידיעת ה' ופיתוח חכמה. מלחמה היא לגיטימית כאשר היא חותרת לכך, ולא כשהיא נעשית לשם עצמה. לכן דווקא העובדה שנר חנוכה נדחה על ידי נר שמסמל את השלום, היא שמלמדת את המשמעות העמוקה של חנוכה. חנוכה איננו מקדש את המלחמות; הוא מקדש את השלום, שאליו לא יכולנו להגיע בבית שני אלא על ידי מאבק מזויין. לכן להשכין שלום בבית עדיף על פני פרסום נס חנוכה עצמו.

(וישלח תשפ"א)