הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')פרשנויות רבות ומגוונות ניתנו לחטאם של נדב ואביהו. אחת מהן קובעת שהם נכנסו לאהל מועד שתויי יין. המדרש לומד זאת מכך שמיד לאחר סיפור מותם הטרגי, ציווה ה' את אהרן: "יין ושכר אל תשת" (ויקרא רבה יב). אמנם סמיכות הפרשיות מהווה בסיס איתן לדרשת המדרש, אולם בהבנת הדברים היא מעוררת שתי שאלות קשות: א. התורה הרי ציינה שחטאם היה שהקריבו אש זרה. מדוע להמציא הסבר אחר? ב. כיצד ניתן להעניש את נדב ואביהו על שתיית יין, אם עדיין לא היה כל ציווי שאוסר זאת בשעה שהם שתו. הם לא שמעו תשדיר שאמר: "אם שותים – לא מקריבים", והרי כלל גדול הוא שאין עונשין אלא אם כן מזהירים?
הרמב"ן עונה על שאלות אלה בהסבירו שאין כוונת המדרש לכך ששתיית היין הייתה חטאם של בני אהרן, אלא שבגלל שתיית היין הם טעו והביאו אש זרה. כתוצאה מחטאם בא הציווי על הכוהנים להימנע משתיית יין כדי למנוע תקלות בעתיד. עבודת ה' מחייבת דעה צלולה ואישיות מפוקחת. תפיסה זו מצאה את ביטויה גם בהלכות הנוגעות לזמננו ולא רק לכוהנים. כך, לדוגמה, אוסרת ההלכה להתפלל במצב של שכרות, וכך נאסר על מי ששתה כמות של רביעית יין להורות הלכה (עירובין סד,א).
איסור זה נראה כה הגיוני עד שקשה להבין מה הביא את נדב ואביהו לשתות יין לפני הפעם הראשונה שהם באים לעבוד במשכן? הרי ברור לכל בר-דעת ששתייה על הבר ועבודת ה' רצינית אינן הולכות ביחד?!
נראה שנדב ואביהו סברו שבמקרים מיוחדים כדאי לשתות כדי 'לתפוס ראש' ולהיכנס לאווירה של שמחה. כך חושבים גם חתנים צעירים ששותים אלכוהול לפני החופה. בקבלת פנים בה נכחתי לפני זמן מה, שמעתי את הכלה מזכירה לחתנה בגערה שייזהר פן יקרה לו מה שאירע לחברם, שהחבר'ה שידלו אותו לשתות יותר מדי, ולבסוף הוא התעלף בחופה. נדב ואביהו, כמו אותם חתנים, התכוונו אף הם לעבור חימום לקראת התחלת העבודה, והשתייה הייתה מבחינתם אמצעי אידיאלי ל'תפוס ראש' ולהגיע להתרוממות נפש, אולם היא הביאה לקריסה.
גם כיום יש מי שמנסים להיכנס לראש טוב על ידי שתיה ושאר חומרים מטשטשים. תרבות השתייה, שעד לא מזמן הייתה נדירה בארץ, חודרת יותר ויותר. תופעת הפאבים ומסיבות הנוער בהם שותים אלכוהול לשכרה מתפשטת והולכת, וגיל השתיינים הולך ויורד. מחקר שהוגש לוועדה לזכויות הילד של הכנסת ב-2009 מלמד שבין 50%-60% מבני הנוער צורכים אלכוהול, וכי כבר בכיתה ו' (גיל 11) 19% מהבנים ו-8% מהבנות שותים לפחות פעם בשבוע. תרבות השתייה נותנת את אותותיה בתוצאות קשות של אלימות, מעורבות בתאונות דרכים, נטייה לאובדנות, התמכרות והידרדרות לשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים אסורים.
צעירים מחפשים ריגושים והתנסויות מוקצנות, מבוגרים ששותים מבקשים להטביע ביין את הצרות, להשכיח את יגונם ולהמתיק את שגרת יומם, אלא שהשתייה הופכת מבלי משים ממרפא לצרה, לצרה חשוכת מרפא. בתחילה שותים כדי להשתחרר ולתפוס ראש, ולאחר מכן נאלצים לתפוס את הראש ולשאול “איך הגעתי לאן שהגעתי?!” אולי גם משום כך יש לנו יום בשנה, הלא הוא פורים, בו אנו מחויבים לשתות. כך יהודים יכולים להתנסות בשתיה, ומתוך כך להבין שבשאר ימות השנה עדיף לחיות בלעדיה.
סיפור נדב ואביהו יכול ללמד לא רק על עניין השתיה אלא גם על עיקרון כללי המורה להיזהר מאמצעים זרים ומזיקים, הגורמים לאבדן שליטה עצמית. אולי גם לכך רומזת התורה בהגדרה "אש זרה". כאשר ההתלהבות בעבודת ה' מושגת על-ידי שימוש באמצעי זר, חיצוני ומלאכותי, זהו להט דתי זר. צריך לשאוף לשמחה והתלהבות בחיים בכלל ובעבודת ה' בפרט, ומותר לרצות ריגושים נמרצים וחוויות מסעירות, אבל אין להסתפק בפתרונות הקלים, הזמינים והמלאכותיים. אש קודש אותנטית שמושגת באמצעות מאמץ ויצירתיות, סופה לבעור כאש תמיד.
(שמיני תשעו)
