הוּא לְבַד חָפְשִׁי

אחד הפרדוקסים היותר גדולים של המאה העשרים ואחת הוא דרך ההתמודדות של העולם עם ערך החירות והחופש.
מצד אחד- ברמה ההצהרתית- זהו הערך העליון של האנושות – ערך חירות האדם. מצד שני אם סוקרים את מצב זכויות האדם וערך החירות על פני כדור הארץ כולו, המצב לא מזהיר, בלשון המעטה. מסין במזרח דרך ברה"מ לשעבר בצפון ועד אפריקה בדרום, וכן הלאה לאורך ורוחב הגלובוס. הפער בין כמות הדיבורים על החירות לבין אלו שנהנים ממנה בפועל – עדיין גדול מאד.
כשאנו מדברים על חירות, אנו מדברים על שני רבדים של חירות: חירות לאומית-מדינית, וחירות אישית-פרטית.
חירות לאומית-מדינית פירושה יכולת של מדינה לנהוג כבת חורין. לחיות חיים עצמאיים, לבחור את בחירותיה בעצמה, ולהתנהל תוך ריבונות ועצמאות, ללא כפיה ואילוצים חיצוניים.
בינינו – כמה מדינות באמת חיות ונוהגות כך ?
חירות אישית-פרטית, היא היכולת לנהל חיים אמיתיים של בחירה חופשית, ללא תלות בגורמים חיצוניים מכל סוג שהוא. השאלה האמיתית והכנה שעלינו לשאול את עצמנו היא- כמה אנשים על פני כדור הארץ באמת באמת מנהלים את חייהם מתוך חירות ובחירה חופשית ? כמה אנחנו בני חורין, וכמה אנחנו בעצם עבדים ומשועבדים לכל מיני צורות עבדות של העולם המודרני? יש שיאמרו שאמנם היום אנחנו לא עבדים היושבים בירכתי הספינה וחותרים בחשיכה וברעב עד כלות הכוחות כמו העבדים של פעם, אלא שהעבדות השתנתה, והיום אנחנו עבדים לעבודה, לקריירה, לשעות עבודה הזויות, לכסף, לקניות ,למותגים, לפייסבוק, לסמארטפון ולאינטרנט, ניצבים חלשים מול הלחצים החברתיים, הפרסומות ושאר אמצעי שטיפות המוח הסובבים אותנו תדיר, מבלי שיש בידינו יכולת אמיתית להתגונן, להתבונן, ולהיות באמת מי שאנחנו .
חירות איננה נמדדת בסיסמאות, בחוקים, ובהצהרות. גם בעולם מודרני תחת שלטי חוצות זוהרים וקניונים הומים ובוהקים, ישנה מציאות אישית של עבדות.
רבי יהודה הלוי, [ריה"ל], מגדולי משוררי וחכמי ספרד בימי הביניים, כתב כבר לפני למעלה מתשע מאות שנה בטולדו שבספרד את אבחנתו המחודדת על מי הם עבדים בעיניו:
" עַבְדֵי זְמָן, עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –עֶבֶד אֲדֹנָי, הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ, "חֶלְקִי אֲדֹנָי" אָמְרָה נַפְשִׁי."
נכון שאיננו עבדים לאדון נוגש המכה אותנו בשוטים, אך יש רבים וטובים שמכרו את חירותם לזמן, והפכו עבדים לכל רוח מצויה המנשבת במרחב, ובכך איבדו את עוצמתם, עצמיותם, עצמאותם, אישיותם וחירותם.
עם תחילת חודש ניסן- ישנו בעולם מאבק לאומי – מדיני של כל מדינה לחירותה, וישנו מאבק תמידי אישי ואינטימי של כל בן אנוש- לשמור על צלמו, ערכיו, אמונתו וחירותו, ולדעת להתעלות מעל עבדות הזמן, ולהתחבר אל נקודת האמת והנצח שבו.
(תזריע תשעו)