הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)
הפרשיות הראשונות של ספר ויקרא מופיעות בסדר מובנה למדי. הספר פותח בקרבנות השונים ועבודת המשכן בפרשות ויקרא-צו, עובר לדון בחנוכת המשכן, בקדושת המחנה ובמאכלות אסורים בפרשת שמיני, ובטומאות וטהרות בפרשות תזריע-מצורע. ספר הקדושה מתווה לפנינו מהלך מדורג ומובנה של הגעה לקדושה המיוחלת – "קדושים תהיו כי קדוש אני". שואל הרב רונן נוייבירט ז"ל, שדבריו אלה יהיו לעילוי נשמתו (עדיין בתוך השלושים): פתיחתה של פרשת אחרי מות משבשת לכאורה את הסדר הנ"ל. הפרשה מחזירה אותנו משום מה לסיפור מותם של נדב ואביהוא ומעבירה אותנו ישירות לפרשת יום הכיפורים, פרשה השייכת לכאורה למקום אחר- לפרשת המועדות בפרשת אמור. מדוע א"כ חוזרת התורה על הסיפור הטראגי של מותם של נדב ואביהוא? מדוע מביאה התורה את עבודת יום הכיפורים כאן, בפרשת אחרי מות? מה יש לתרבות הדתית של יהודי אתיופיה לתרום לשאלה זאת? עוד נחזור לכך בהמשך.
חוקר התנהגות של בעלי החיים בשם קונראד לורנץ הגיע למסקנה שהאווזים הם מונוגמיים; הם פחות או יותר נאמנים לבני או לבנות זוגם. לורנץ יצא לכנס וביקש מהעוזרת שלו לרשום כל מקרה של זיווג בין האווזים. כשחזר לאחר תקופה העוזרת פרסה לפניו את הממצאים – היא אמרה לו שיש בין האווזים מקרים רבים למדי של בגידות. הוא היה נבוך מאוד. מספרים שהעוזרת שלו ניסתה לנחמו ואמרה לו: "אין דבר פרופ' לורנץ, ככלות הכל גם אווזים הם רק אנושיים" (מתוך אורי רפ, הומאנזם הרעיון ותלדותיו).
המילה 'אנושי' מכילה דבר והיפוכו. מצד האחד ההבנה שהאדם אינו מלאך ומצד שני ההבנה שהאדם אינו חמור. ויש לכך הרבה משמעויות… במסגרת יריעה זאת ברצוני לעמוד על הפער התמידי הקיים בין הפנטזיה למציאות. כותב אורי רפ: "אי אפשר להתעלם מן העובדה שבני האדם מוכרים לנו כפי שהם, ולא כפי שהיינו רוצים שיהיו". ומה בנוגע להיכרות האדם עם עצמו? את דבר זה בעצם יכול להסביר מרחב מעברי או מרחב פוטנציאלי, מונח מתאוריית יחסי אובייקט בפסיכולוגיה המתייחס לאזור הביניים של החוויה, השוכן בין הפנטזיה והמציאות. זה נכון גם לכל חוויה שהיא בתחום הביניים שבין המציאות האובייקטיבית לבין המציאות הסובייקטיבית כפי שהיא נתפסת על ידי האדם. למשל, ילד יכול לשחק ולהעמיד פנים שהוא מורה, תוך ידיעה שהוא אינו כזה במציאות, אך לעת עתה הוא משהה את הידיעה הזו, מתחבר לחוויה שבמרחב הפוטנציאלי, ונהנה ממנה (מתוך ויקיפדיה).
אבל יותר מכך, אנושי זה מצד אחד להבין שבאדם יש רצונות רוחניות גבוהות, משיכה אל הקדושה, ומצד שני- לאדם מגבלה מעצם היותו אנושי, הוא לעולם לא יגיע למיצוי השאיפות הרוחניות בצורה מושלמת. האדם לעולם לא יגיע לידי סיפוק זאת שאיפה מתמדת. וזה בהחלט יכול להסביר מדוע הרבה אנשים חיים ברווח שבין הפנטזיה למציאות.
ביהדות ידועה החלוקה בין מצוות שבין אדם לחברו, מצוות שהתורה מצווה בהן על עשיית מעשה כלפי אדם אחר, על מנת להסדיר את ההתנהגות החברתית שבין בני האדם, ובין מצוות שבין אדם למקום שבהו האדם מצווה לעשות מעשים כלפי הקב"ה, ואין בהו הנאה לחברו. בתלמוד וכן בראשונים ואחרונים ישנם חילוקי דינים רבים בין שני סוגי מצוות אלו. מתברר שהחלוקה הזאת אינה קיימת בתרבותית הדתית של יהודי אתיופיה.
כך דניאל מנגשה ז"ל (הדוד שלי) החכם האתיופי, היה מופתע לגלות שישנה חלוקה בין מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. באותה מידה הוא היה מופתע לגלות שישנה חלוקה בין מצוות דרבנן ומצוות דאורייתא. בתרבות האתיופית צדקותו של אדם נמדדת על פי רמת המוסריות שבין אדם לחברו. נראה לי לפיכך שהתרבות הדתית של יהודי אתיופיה מתמודדת עם הסכנה הזאת שמתוך הקושי עם המציאות שבין האדם לחבירו עלול האדם להפוך את הקדושה למקום מפלט ובכך אנו פוגעים לא רק בסיכוי שנגיע לממש את השאיפות הרוחניות שלנו, אלא גם עלולים לפגוע בעצמנו ובקרובים שלנו. יהודי אתיופיה הבינו לעומק את הסכנה בחלוקה זאת ולכן הם ביטלו את החלוקה שבין שתי הקטגוריות של מצוות האדם לחבירו ובין ומצוות שבין האדם למקום. איך אמר לי הדוד שלי? 'אותנו לא מעניין מה האדם עושה בינו לבין עצמו. צדקותו של אדם נמדדת על פי רמת המוסריות שבין אדם לחברו. נקודה'.
לפי הרב רונן, נדב ואביהוא נכשלו בכך בגדול. הם בלשונו: לא הבינו זאת ובדרך לקדושה איבדו את אחיזתם במציאות וקיפחו את חייהם. אהרן אביהם מתקן את דרכם בכך שלא בא בכל עת אל הקודש, ומנחיל לנו את דרך הקודש, אותה מחדד הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". או אז נזכה כולנו כחברה וכעם להגשים את החלום האצילי של "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
(אחרי קדושים תשפ"א)
