עם שליליות לא מגיעים רחוק

מן המפורסמות הוא שחטאם של המרגלים לא היה בעובדות שהם מסרו, אלא בפרשנות השלילית שהוסיפו, ובמסקנה הפסימית שקבעו: "לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ". כשהם ראו "אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת" הם לא הסיקו שיש בארץ תנאים מצוינים לחוסן ובריאות, אלא ראו רק איום בגודלם של אנשי הארץ: "וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק… וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים". כשראו "ערים בצורות", הם יכלו להבין שיש בארץ חומרי בניה טובים לבניית בתים גדולים ואיתנים, אך במקום זאת הם רק נבהלו ממראה הביצורים. כשמצאו את התושבים קוברים מתים הסיקו: "אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ היא", ולא חשבו "שהקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו", כדברי המדרש.

מה גרם למרגלים לפרש את העובדות בדרך כה פסימית? כיצד הם הפכו לחסרי אמונה וביטחון ב-ה', אחרי כל הנסים המופלאים שחוו במדבר? נראה לי שאפשר למצוא את ההסבר באווירה העכורה ששררה בעם לפני צאתם לדרך. ליציאתם לשליחות קדמה פרשת מרים ואהרן שמתחו ביקורת על משה. קודם לכן התרחשה פרשת המתאוננים והמתאווים שהייתה מחאה מלווה בבכי, ושיקפה מרירות, קשיי הישרדות במדבר ואף געגועים למצרים. כתוצאה מכך נראה היה שמשה רבנו לראשונה נשבר, והכריז: "לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה". בתגובה למתאווים ה' סיפק להם בשר במשך חודש ימים "עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א", וכאשר "הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם… וַיַּ֤ךְ ה' בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד".

המרגלים יצאו לשליחותם מתוך אווירה של בכי ונהי ומרירות, ובהרגשה שכל היציאה מצרים הייתה טעות. לפני צאתם התברר להם ש-ה' אינו רק אב חומל אלא גם א-ל קפדן ומעניש, המנהיג משה נראה כמאבד עשתונות, ואף אחיו אהרון ומרים איבדו בו אמון. תחושת אלה, עיצבו את המבט הפסימי שלהם על המציאות. רוח הנכאים שקיננה בעם בתקופה שלפני היציאה למסע גרמה לכך שמראות הארץ נצבעו בצבעים קודרים, והלוך הנפש המר שנצבר הביא לדימוי העצמי שלהם כחגבים, ולכך שראו את הסיכויים לכיבוש הארץ ולהתיישבות כקלושים.

יהושע, שהיה משרת משה הצמוד, וכלב שרוח אחרת "היתה עמו" כנראה מאז ומתמיד, היו היחידים שלא הושפעו מהלך רוח זה. הם יצאו לדרך מתוך אמונה גדולה והתרוממות הנפש ששידר משה באופן עקבי, כדבריו לְ֠חֹבָב הַמִּדְיָנִי: "לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי ה' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל". בעוד הם מצפים בהשתוקקות להתגשמות הטוב הגדול בעתיד, יתר המרגלים המשיכו את הלך הרוח של המתאוננים שהתבוססו בבעיות הקטנות של ההווה.

אווירת הנכאים ששרתה במחנה ישראל ממנו יצאו המרגלים ואליו שבו, מסבירה את תגובת השבר הקולוסלית של העם בשמעו את דיווחי המרגלים: העם המשיך באותה גישה של התמרמרות ובכי: "וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם… וַֽיֹּאמְר֨וּ… לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ", והם שבים וטוענים: "הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה".

מכאן ניתן להבין מדוע דבריהם החיוביים של כלב ויהושע נפלו על אוזניים ערלות, ובמקום שהעם יאחז בדברים האופטימיים מלאי האמונה והתקווה של אישים אלה, הם  רצו "לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים". כשאנשים שרויים במרה שחורה הם נוטים לאמץ תחזיות פסימיות, ואוזניהם אינן כרויות להבטחות חיוביות.

לאור דברינו מובן מדוע חטא המרגלים הוא חטאו של כל העם, והוא לא נזקף לחובתם של עשרת השליחים שהזינו את בני ישראל במידע הקשה ובפרשנות השגויה. למען האמת יותר משהמרגלים השפיעו על העם הם הושפעו ממנו. פרשנותם השלילית נבעה מהרוח הקודרת שנשבה בלבבות בני ישראל.

כשהלפיד עובר ימינה נוצרת בהלה בקרב רבים בישראל, אולם אסור להניח לרוח נכאים לחלחל. נבחרי הציבור נדרשים לעבודה במרץ כדי להפיח תקווה חדשה שיש עתיד לביתנו ישראל, ועדיף לראותו בצבעי כחול לבן ולא לצבוע אותו בשחור קודר.

(שלח לך תשפ"א)