הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)לחלוקה שבין שלושת המחנות: מחנה שכינה, מחנה לוויה ומחנה ישראל יש ערך מעבר להיבט הפרקטי והטריטוריאלי. החלוקה מעמידה היררכיה בין המחנות לפי מידת קרבתם לאזור הפנימי או ריחוקם ממנו. ככל שנמצאים בשולי המחנה, הולכת הקדושה ו'נקלשת' (מערכת: נקלש – נעשה קלוש, מדולל, נחלש, רפה. (מילון ספיר)) עד למקום שהוא "מחוץ למחנה", שם גם מצורעים יכולים להתיישב. על פי סדר קדושת המחנות הצרוע משולח מחוץ לשלושתם, הזב מחוץ לשניים והטמא לנפש יוצא רק חוץ למחנה שכינה (ראו: במדבר ה, א-ד).
הציור של המחנות, כשבמרכזן מוקד המשפיע כלפי חוץ, הוא הסדר הראוי בעולם ולפיכך הוא מצוי בכל סוג של מגורים וחיים. בכל דירה יש החדר הפנימי, חדר השינה של בני הזוג, חדרים נוספים ולבסוף גם הסלון שבו מתארחים אנשים רבים. גם היחס שבין הדירה עצמה לבין המתרחש בחוץ הוא כזה. ישנה רשות היחיד, החצר ורשות הרבים. ההיקלשות של הייחוד מגיעה בד בבד עם אובדן השימושים האינטימיים והפרטיים. יחד עם זאת, ההתפרשות החוצה מאפשרת הכלה של ציבור רחב ומרוחק יותר. ככל שנכנסים פנימה מתעדן ומתדייק הצורך בנקיות דעת. מגילת שיר השירים שנקרא בע"ה בפסח הקרב, מרחיבה את ההקבלה שבין האינטימיות וייחוד לקדושה ומבארת את העיקרון הזה.
שלוש הרשויות הללו – שכינה לוויה וישראל – מייצגות גם את מעגלי ההשתייכות של האדם, מן המשפחתי אל הלאומי. כשצרכיו של כל אדם נחלקים ונפרסים על פני ובאמצעות הגבולות הנמתחים בין איזור לאיזור. החשיבות הגדולה ביצירת מרכז כזה שאליו מתכווננת הנפש היא בעצם הגדרת כל החוץ כזר ומרוחק. בהצגת כל העממים שמחוץ למחנה כסובבים סביב המרכז היהודי הרוחני. המודל הזה יוצר שינוי תודעתי שמבשר על יכולת להתכנס סביב אתוס משותף המוליד בעת ובעונה אחת סולידריות ולכידות פנימית וגם סימון ה'אחרות'.
למציאות של מרכז ופריפריה קדושתיים קדם מבנה שונה. מלאך האלוקים הלך לפני מחנה ישראל או מאחוריהם (שמות, יד, יט). מאוחר יותר לאחר חטא העגל, כשמשה נוטה את אהלו מחוץ למחנה "והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד מחוץ למחנה" (שמות לג, ז). המבנה המתואר במצבים הללו הוא של גבול. או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. להיות בחוץ פירושו להיות מנותק ממוקד ההתרחשות. מבנה כזה מבליט שהשאיפה להתקדם, עשויה להיות מתורגמת ל"להיות אחר" ולא להסתכלות מעצימה פנימה. שינוי תודעתי בכיוון הזה ההפוך התרחש בעולם עם גילויו של קופרניקוס את העובדה שהשמש ולא כדור הארץ הם במרכז.
על פי חלק מן המפרשים, הטמא, הזב והמצורע אינם רק דמויות ממשיות הנשלחות אל מחוץ למחנה, אלא ייצוגים סמליים של בעיות חברתיות שונות. הטמא מייצג את המוות, הזב את הפריצות, ואילו המצורע מסמל את חטאי לשון הרע (למשל: כלי יקר, במדבר, ח)
הייצוגים הללו, שעליהם דיברו המפרשים, רומזים לקלקולים אופייניים העשויים להיווצר בקהילות על פי המעגלים המתרחבים והמשתנים של החברה. המוות מייצג התמודדות עם פגיעה בצלם אלוקים ובכבוד האדם. "וטומאת מת הוא נגד הכבוד כמו שנאמר (קהלת ח', ח') אין שלטון ביום המות שזהו תכלית העדר הכבוד…" (ר' צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' כט, ועי"ש). הפגיעה בכבוד אופיינית במקום שבו אדם פושט את מלבושיו. ככל שהוא נכנס אל הבית פנימה כך נושרים ממנו כל תארי הכבוד החיצוניים. שם נוצרת הסכנה הגדולה ביותר לפגיעה באדם שבו, באשר הוא אדם. במצב ה'ביתי' הוא עומד חשוף ללא כל ה'מלבושים' שהוא עוטה עליו בחוץ. לפיכך, טמא לנפש מורחק ממחנה שכינה.
ההתמודדות עם פריצות באה לביטוי בעוצמתה במקום שבו מתקיים מפגש ממשי בין אנשים זרים, כעין מחנה לוויה. הפיתויים במובנים אלו מצויים בכל מקום שבו אדם נקשר לאנשים נוספים. בעבודה, בלימודים ובהקשרים עסקיים כאלה ואחרים. המגע עם האחר מהווה מצע לכך. לפיכך, הזב- המזוהה עם פריצות מורחק ממחנה לוויה.
המצורע לעומת אלו, מורחק משלושת המחנות, כביטוי לכך שבמעגלים רחבים יותר, כמו מחנה ישראל, מזדמנים קשיים אחרים. שם, במקום שאין היכרות ומפגש, נותרת רק הסולידריות העקרונית על כנה. ובמקומות אלה החשש הוא של פגיעה באחר הזר לחלוטין דרך הפצת מידע ורסיסי אמת, עיקום שפתים ודברי לעג שיופצו בחברה ויפיצו את ארסם וקלקולם. המצורע, מוציא השם הרע, פוגע במרקם החברתי הבסיסי ועל כן מורחק הוא משלושת המחנות.
ההרחקה מן המחנות מחזירה את האדם אל המצב שלפני בניית המבנה המעגלי של מחנות, אל האפשרות האחרת, שבה הקדושה מצויה הלאה ממנו, במקום אחר, ולא במרכזו. המיקום מחדש (הרלוקיישן) אינו רק עונש, הוא גם תוצר מיידי של עובדת הניצול לרעה של המבנה הצנטריפוגלי.
(תזריע תשעו)
