הסבה בליל הסדר – חלק א'

אחת החובות המובהקות המעצבות את ליל הסדר כחגיגה של חירות היא חובת ההסבה. חובה זו מוזכרת כבר במשנה הראשונה שבפרק האחרון של מסכת פסחים, הפרק המתאר את סדר ליל הסדר: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב" (משנה פסחים י, א).
ההסבה היא האופן שבה נהגו פעם עשירים ובני מלכים לאכול. המנהג היה לשבת (בחצי שכיבה) בנינוחות על הרצפה או על מיטות נמוכות, להישען על כרים, ולאכול את האוכל משולחנות קטנים שניתנו בפני כל אחד ואחד (רש"י על בבלי פסחים קטו, ב). השמשים והמשרתים לא זכו לכך אלא אכלו בישיבה זקופה או בעמידה, כך שהיו מזומנים תמיד לעבודה, במידה ונקראו אליה. כדי להפגין את העובדה שכל בני ישראל בני חורין הן, תוקן שכל אדם – אפילו עני, אפילו עבד – ייסב בליל הסדר.
הבעיה היא שצורת האכילה השתנתה לבלי היכר במהלך השנים. כיום, מקובל לערוך את הסעודה מסביב לשולחן גדול ואין עוד שולחנות קטנים בפני כל אדם ואדם. בהתאם לכך הישיבה היא על כסאות ולא על מיטות או ספות, וממילא האכילה נעשית בגו זקוף ולא בהטיה של הגוף. עדות לשינוי הזה בהרגלי האכילה ניתן אולי למצוא בדברי התלמוד הבאים, הנותנים הוראות לצורת ההסבה שבה יוצאים ידי חובה (בבלי פסחים קח, א):
"פרקדן – לא שמיה הסיבה, הסיבת ימין – לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה".
מובן מאליו שהסבה על צד ימין איננה הסבה. הרי ביד ימין האדם אוכל את האוכל שלו, ואם יסב (יישען) על יד זאת, לא יהיה לו במה לאכול (ראו פירוש רשב"ם שם). מדוע, אם כן, רואה התלמוד צורך ללמד דבר כה פשוט? ומלבד זאת, מדוע יש צורך להוסיף על כך טעם של סכנה? ייתכן אפוא שכבר כאן ניתן לראות את הפער שבין נוהג האכילה המקובל ובין חובת ההסבה. הגדרות מתחילות כשאנשים אינם יודעים לעשות את הדברים באופן טבעי, ויש ללמדם לעשותם באופן מלאכותי. ואכן, המלאכותיות שיש בהגדרות אלו ניכרת היטב בתסבוכת ההלכתית שנוצרה בעקבותיהן ביחס לאיטרי יד או לגדמים בידם הימנית, שאם יסבו על יד שמאל יתקשו לאכול (ראו שולחן ערוך אורח חיים תעב, ג; משנה ברורה ס"ק יא וביאור הלכה שם).
כיצד הגיבו ההלכה והמנהג לשינויים אלו שבצורת האכילה? באופן כללי ניתן לראות שההלכה בעניין זה ידעה להתאים את עצמה די טוב למציאות המשתנה. במקום השולחנות הקטנים קבלנו את קערת הסדר; שינויים שנדרשו להיעשות פעם עם השולחנות כדי לעורר את סקרנותם של הילדים התבטלו (ראו שולחן ערוך אורח חיים תעג, ו; ומגן אברהם שם ס"ק כה); ואף שאלה על ההסבה נכנסה ל"מה נשתנה" במקום שאלה על קרבן הפסח שיצאה משם (דניאל גולדשמידט, הגדה של פסח ותולדותיה, עמ' 13).
עוד שינוי אפשרי שנעשה הוא העתקת חובת ההסבה מהארוחה כולה אל מצוות מיוחדות בה. הרי פשט דברי המשנה שראינו למעלה "לא יאכל עד שיסב" וכן התיעוד ההיסטורי מלמדים שעיקר ההסבה שייכת לסעודה עצמה. ואכן כך מפרש הרמב"ם את המשנה: "וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב כדרך שאוכלין המלכים והגדולים. כדי שיהיה דרך חרות". אך הלכה למעשה אנו מוצאים שחובת ההסבה קיימת רק באכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות, ואילו ההסבה בשאר הסעודה איננה אלא רשות בלבד (ראו רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז, ח; שולחן ערוך אורח חיים סימן תעב). האם גם ברקע שינוי הלכתי זה עומדים השינויים שבמנהגי האכילה? ייתכן מאד.
בכל מקרה, חרף כל השינויים שהתבצעו בהלכה ובמנהג בעקבות שינויי מנהגי האכילה, עדיין קיים פער עמוק ובסיסי בעצם חובה ההסבה, ואפילו נצמצם זאת רק לאכילת מצה ושתיית ארבע כוסות. הלא כיום, שרוב העולם יושב על כסאות באופן זקוף, לרוב ללא משענות ידיים, הטיה על צד שמאל נראית כדבר חסר משמעות ואף תמוה: וכי זהו סימן של חירות? הלא בימי קדם ההסבה ביטאה נינוחות ויציבות. היא הייתה תנוחה שבה יכול היה האדם להישאר במשך שעות. האם אותו דבר ניתן לומר על ההסבה שבכיסאות של ימינו? במציאות ימינו נראה שהסבה ליותר מכמה דקות תביא את האדם לבסוף ליפול מכיסאו! כיצד אם כן ניתן להתגבר על הפער הזה שבין נוהג האכילה של ימינו ובין ההלכה המחייבת הסבה? על הפתרונות האפשריים נמשיך ונדון ברשימתנו הבאה.
(תזריע תשעו)