ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)שתי תאונות דרכים * 8 ילדים שעזבו את הדת * ילד לקוי שמיעה *ילדה עם תסמונת דאון *סרטן *חני יונה היא ליצנית חרדית שהחיים לא מפסיקים לאתגר אותה, אבל לא את השמחה שלה
חני יונה, בת 48 מחיפה, היא ליצנית חרדית, עם סיפור חיים מורכב שלא מוריד לה את החיוך מהפנים. סיפור אחרי סיפור, עוד קושי ועוד אתגר, מעין שמירה פרטית שהיא גם מתעתעת. היא צולחת את כולם, ועוד נותר בה כח לשמח אחרים.
בגלל הקוראת בקפה
היא הייתה בת 23 כשנישאה לבעלה, שניהם חילונים. הוא חזר בתשובה, היא התמהמהה. הוא ניסה לשכנע אותה לבוא איתו לסמינר, כדי שהיא תבין מה זה הג'וק הזה שנכנס לו לראש, וגם על הסיבה בגללה היא התרצתה לבסוף יש לחני סיפור מפעים: "זה התחיל מזה שבעלי היה אצל קוראת בקפה ששאלה אותו איפה התפילין שלו. הפכנו את כל הבית, הוצאנו את הכל מהארונות ולא מצאנו את התפילין. בלילה בעלי חלם חלום בו מישהו לבוש לבן עם זקן ארוך אמר לו לפתוח את הארון בחדר השינה שלנו. הייתה לנו דלת הזזה אבל בחלום האיש פתח אותה כמו דלת ציר. בעלי אמר לו: 'לא פותחים את זה ככה', והוא השיב: 'מה אכפת לך איך אני פותח?'. בעלי קם בבוקר וסיפר לי על החלום. הלכנו לארון הזה ופתחנו אותו מהצד שהוא נפתח בחלום. בעלי הוציא בגד אחד, ומצאנו את התפילין שם, וזה אחרי שהפכנו את הארון הזה בוודאות!".
בסמינר, אליו לבסוף הצטרפה, היא חשה "התעלות", לדבריה. השניים התחזקו ועברו לשכונה חרדית בחיפה, שם היא הייתה נחשבת לדוסית של השכונה. "נהיינו חרדים, שחור לבן, הכל. הייתי הולכת עם 2 זוגות גרביים, מכוסה כולי. וככה בעצם גידלנו את הילדים". לזוג 8 ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות – ולמרות שאחד אחד הם נשלחו למסגרות חרדיות – כיום כולם כבר לא דתיים.
"בעלי היה אצל קוראת בקפה ששאלה אותו איפה התפילין שלו. מצאנו את התפילין רק אחרי שהוא חלם על איש עם זקן לבן שהראה לו באיזה ארון הן נמצאות"
בומבה אחרי בומבה
כשאוריאל (19), היה בן שנתיים, הם גילו שהוא לקוי שמיעה. לאחר תהליך, את י"ב הוא סיים בחינוך הרגיל. "הקשיים פשוט לא נגמרו. היה לנו ילד לקוי שמיעה ועם הגדולים התחילו קצת בעיות. כל פעם עוד איזה ילד שלא טוב לו בדת. מי שנמצא בתוך המציאות הזו יודע שפתאום אתה מקבל איזו שהיא 'בומבה לפנים' ובעולם החרדי אנשים פשוט לא יודעים איך להכיל את הנוער הזה ואז במקום לעזור להם הם פשוט מנפנפים אותם. אני כל הזמן קראתי לקרב ולא להרחיק, אבל מצד שני ריחמתי עליהם כי הם פשוט לא ידעו איך להסתדר עם זה", היא מתארת בכאב.
זה לא היה חריג מאוד בשכונה?
"כל הילדים היו מסתכלים. בעלי הוריד את הזקן מזמן רק כי לא היה לו נוח, ובהמשך הוא התחיל לעבוד באגד והוא כבר לא היה הולך ביום יום 'שחור-לבן', אלא במדים של החברה, אז כולם חשבו שגם הילדים מידרדרים וגם הבעל, ואיזה מסכנה האישה", היא משיבה.
ולשכנים כמו לשכנים, היה עוד הרבה מה להגיד. "מישהי אמרה לי – 'אנחנו מסתכלים עלייך ולא מבינים איך את ממשיכה להיות שמחה כל הזמן. עניתי לה – 'יש לי שתי ברירות. או להיות עצובה או להיות שמחה. בחרתי בשמחה. זה לא יותר טוב?'. שכנה אחרת אמרה לי – 'אתם אשמים בהידרדרות של הילדים. לא הצבתם להם גבולות ולא אמרתם להם כלום'. אמרתי לה שיש ריבונו של עולם והוא מחליט בשביל כל אחד מה טוב לו. גם אם אני אחזיר את הבן שלי בחזרה – הנשמה שלו תהיה הרוסה מבפנים ואז לא עשיתי שום דבר. זה הילד שלי ואני מאחוריו. חנוך לנער על פי דרכו. אני בטוחה שהקב"ה יודע בדיוק מה הוא עושה". למרות תשובתה הנוקבת, באותו יום היא חזרה הביתה בוכה.
"בכל פעם היה עוד איזה ילד שלא טוב לו בדת. מי שנמצא בתוך המציאות הזו יודע שפתאום אתה מקבל איזו שהיא 'בומבה לפנים' ובעולם החרדי לא יודעים איך להכיל את הנוער הזה"
נס בתוך נס
כשחני הייתה בהריון עם אביגיל (10), הזוג ידע שיש לה ארבעה חורים בלב, אבל לתסמונת דאון הם לא ציפו. "אחרי הלידה לקחו אותה לפגיה. יום אחרי אמרו לי ולבעלי שיש לה תסמונת דאון. לא היה לנו מושג לפני כן, למרות שעשיתי בדיקות. לדעתי הרופא ידע ולא אמר לנו כי הוא ידע שבלאו הכי לא נפיל אותה.
"כשסיפרו לנו את זה בעלי ואני ישבנו והסתכלנו אחד על השני. הרופאים שאלו אם יש לנו מה להגיד. אמרנו להם – 'לא. יש לנו ילד לקוי שמיעה בבית ועכשיו יש לנו ילדה עם תסמונת דאון'. ממש רשמנו והפנמנו. הם היו בהלם. הייתה פה אמונה חזקה. זה מה שבעצם נתן לנו את הכח".
וכבר אמרתי שהיא לא מפסיקה להפתיע. לאחרונה חשה בגוש בצווארה ובדקה אותו. "שלחו אותי לביופסיה. אחרי כמה ימים הרופא רצה לראות אותי. אמרתי לרופא – 'אם אתה קורא לי סימן שזה לא טוב'. הוא ענה לי – 'אני נאלץ לאמת את חששותייך. הגידול שלשמו הלכת היה שפיר אבל מאחוריו התגלה גידול סרטני'. לפני חודשיים עשיתי ניתוח. אחרי שלושה שבועות הלכתי לביקורת. הרופאה עדכנה אותי שגם הגידול השפיר הזה היה סרטני. היה לי נס בתוך נס, כי אם הגדול היה שפיר ולא היו מגלים את הגידול הקטן, אז לא היו מוציאים לי אותו. הגידולים גילו אחד את השני", מספרת חני. במזל, מדובר ב'גידול העצלן בעולם', ונראה שהעניין מאחוריה.
ליצנית בבית החולים
כבר 4 שנים שהיא ליצנית רפואית, מתנדבת בבית החולים בני ציון בחיפה, מעבירה סדנאות בליצנות רפואית וערבים שונים, הצגות ילדים ועוד. ללימודי הליצנות הרפואית הגיעה דרך פרסומת באוטובוס.
ממש לומדים את זה?
"כן, למרות שזה גם משהו טבעי. לומדים איך לגשת לחולה ולדבר איתו ולא לעשות צחוק מדי, ואם הוא לא רוצה לדבר איתך לראות איך אתה כן מכניס לו שמחה. יש לבית חולים ליצנים שנקראים 'רופאי חלום', והם בשכר. אנחנו בהתנדבות. ואנחנו עושים שמח. הכי חשוב. אני מגיעה לאיזה מחלקה שאני רוצה. לפנימית, למיון, אורתופדיה, עיניים. אני מוצאת לנכון יותר להתייחס למבוגרים. אצל הילדים תמיד תמצא אנשים שמשמחים אותם. את המבוגרים שוכחים".
המבוגרים משתפים פעולה?
"ברור. יום אחד בחור בן 21 שהיה מאושפז אמר לנו – 'מה אתם באים אלי? תלכו לצעירים יותר'. אמרתי לו – 'כן? תכף תראה. כמה דקות ואתה נהיה ילד'. עשינו לו קסמים והוא השתולל מצחוק ואמר לי – 'עכשיו אני מבין'. פעם נכנסתי לחדר של אדם מחבר העמים שסימן לי ללכת, העיף אותי משם. אמרתי לו – 'רגע', והוא אמר לי – 'לא, תצאי'. עברתי אותו, נכנסתי לסוף החדר ועשיתי כאילו אני מחפשת משהו מאחורי המיטות. הגעתי למיטה שלו והתחלתי לשיר שיר ברוסית ואחרי זה עוד אחד. הרמתי את העיניים וראיתי שהוא מחייך. בסופו של דבר הוא שר בעצמו שירים ברוסית, ומחא כפיים. אנחנו מחפשים את הנקודה הזאת שבה אתה מחייך לי – וזהו, תפסתי אותך".
הפרח של הקסם
מדי פעם, כשחני מדברת על חוויותיה כליצנית הקול שלה משתנה ונהיה ילדותי. יש לה דמות – טופי הליצנית, עם תלבושת מיוחדת, והיא מתארת שכשהיא מגיעה לבית חולים המחלקה כאילו ומתעוררת.
"זה שווה את הכל. הייתה אישה מבוגרת במחלקה פנימית שעשיתי לה קסם שבסופו של דבר יוצא איזה שהוא פרח. אורו עיניה והיא אומרת לי – 'הפרח בשבילי?', עניתי לה – 'אוי, סבתאל'ה, הפרח של הקסם, אני צריכה לעשות את זה לעוד אנשים. אבל אני אעשה לך פרח מיוחד'. ניפחתי בלונים ועשיתי לה מהם פרח. ירדו לה דמעות. היא אמרה לי – 'אף פעם לא קיבלתי פרח. תודה רבה לך', תפסה לי את היד ונישקה אותה".
לא קשה לראות כל הזמן את החולי הזה? את מדברת על מחלקות קשות מאוד.
"אני שמה מסך ורואה רק את האדם ואת החיוך שלו. אני לא רואה את המצב שהוא נמצא בו. אני יכולה לבוא עם מקרה מסוים הביתה ולחשוב עליו אבל לא להתעמק יותר מדי כי אני יודעת שכשהייתי איתו עשיתי לו שמח. הוא חייך – לא הסתכלת עליו בתור חולה אלא בתור אדם שזקוק שמישהו יחייך אליו".
חני מתייחסת לתקופה האחרונה שעברה עליה, שלא גרמה לה להוריד את החיוך: "אם הייתי יושבת כל היום במיטה ובוכה שאני צריכה לעבור ניתוח והקב"ה מעניש אותי – ככה זה היה נראה. אבל המשכתי לעבוד ולהתנדב עד הרגע האחרון. נכון שלפעמים זו הרגשה לא נעימה, אבל למה לחשוב על זה כל הזמן? זה לא תורם לי. אני נהנית. עוברים עלי המון דברים, גם מבחינת הבריאות, הילדים, וילדים עם צרכים מיוחדים ובכל זאת המוטו שלי הוא ששמחה היא דרך חיים. תמיד צריך לחפש את המשהו הקטן שייתן לך כח להמשיך. ליפול זאת לא בעיה. השאלה איך אתה מתרומם מתוך הכאב", היא מסכמת.
*******
ליצנות רפואית, המשלבת הומור ורפואה (אם כי מרבית הליצנים הרפואיים אינם רופאים), היא שיטה לטיפול באמצעות כישורים מתחום אמנות הבמה. ההומור והצחוק משפרים את מצב הרוח של החולים, מסיטים את מחשבתם מהמחלה ומהסבל, מפיגים לחצים ופחדים ובכך תורמים לתהליך הריפוי.
הליצנים הרפואיים עוברים הכשרה מיוחדת במשחק, ליצנות ובהקניית ידע רפואי וכן בהבנה בדפוסי התנהגות של חולים. המודל נוצר מתוך ההבנה שהליצנות הרפואית היא רפואה של ממש – גם אם מסוג שונה.
הנושא אושש במחקרים רבים, על השפעת הצחוק על הגוף והבריאות בכלל ועל ליצניים רפואיים בפרט. לדוגמא, ב-2007 מצאו חוקרים ישראלים כי ליצנים ששהו בחדר הניתוח עם ילדים לפני ההרדמה הצליחו להפחית משמעותית את רמת החרדה ולסייע במניעת סיבוכי ההרדמה.
גם הרמב"ם הכיר בחשיבות השמחה והצחוק והשפעתם על הבריאות: "לספר לחולים סיפורים משמחים שירחיבו את נפשו ויצחק מהם, הוא וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו. כל זה מחויב בכל חולי" (הנהגת הבריאות, שער 2, 20).
