מכירת חמץ – לא בכל מקרה

אם מבצעים מכירת חמץ ללא צורך אמיתי, זו פגיעה במעמדה ההלכתי של המכירה

בימים אלו מתבצעת מכירת חמץ בקהילות ישראל. הצורך במכירת חמץ הוא כדי להימנע מחובת ביעור של חמץ שעלותו יקרה. באמצעות המכירה לגוי, בעל החמץ אינו עובר על איסור "בל ייראה ובל יימצא". קיים פער גדול בין המכירה, שנהגה בתקופת התנאים לזו שנוהגת היום. בעבר, המכירה נעשתה ישירות מול הגוי. כך מתועד במקורות התנאים, למשל בתוספתא (פסחים ב, יב):

"ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה".

מלשון התוספתא מפורש, שמדובר באירוע מקרי. יהודי וגוי הפליגו בספינה יחדיו, וסמוך לפסח נזכר היהודי בחמץ שברשותו ומכרו לגוי. במקרה המתואר, הקניין התבצע בין שני הצדדים באופן ישיר. מכירה פשוטה וממשית, שנעשתה בתקופת חז"ל, התגבשה במרוצת הדורות למכירה פורמאלית. במכירה הנהוגה כיום, אנו מוצאים שני הבדלים מרכזיים. אין אנו מוציאים את החמץ מהבית אלא החמץ נשאר באחת מפינות הבית. זאת ועוד, מכירת החמץ אינה מתבצעת באופן ישיר בין היהודי לגוי, אלא אנו ממנים את הרב למכור את החמץ לגוי. המינוי נעשה על ידי חתימה על שטר הרשאה. היו שפקפקו על תוקפה של מכירת חמץ כפי שנהוגה היום, וראו בכך הערמה (תבואות שור על מסכת פסחים). לכן ברור הדבר, שמכירת חמץ כפי שנוהגת היום אינה האופציה המובחרת לסילוק החמץ מהבית. היא בעיקר מיועדת לבעלי עסקים שיש ברשותם חמץ רב. לכן, ראוי להימנע ממכירת חמץ גמור ולתכנן מראש את הכמויות הדרושות לאכילה עד פסח או שניתן למסור את החמץ לגויים הנמצאים בסביבתנו הקרובה ואת השאר לבער.

בחלק מהקהילות מתארגנים פרויקטים, שמטרתם לאסוף חמץ בכמויות גדולות בערב פסח על מנת לחלקם לנזקקים לאחר הפסח, ועושים מכירת חמץ על כל החמץ שנאסף. היתרון, שהמכירה חלה על כמויות גדולות כך שקל יותר לסמוך עליה. למעשה, מצד אחד, אין להרהר על היתר מכירת חמץ ומצד שני, ראוי להגביל את היקף המכירה לאריזות של תערובת חמץ או למוצרים שאדם מסופק בכשרותם לפסח. כמובן שמי שמחזיק חמץ גמור בכמות גדולה, ומבחינתו אם ייאלץ לשרוף אותו מדובר בהפסד ניכר, יכול לסמוך על מכירת חמץ. זו החלטה אישית וכל אחד יעשה כהבנתו.

מכל מקום, על אף שמכירת חמץ היא חלק ממשימות ערב פסח, יש לזכור שאין מצווה למכור את החמץ, ובמקרים רבים, לדעתי, עדיף להימנע ממכירה.

בכל אופן, כאשר מחליטים למכור את החמץ, יש צורך להפנים שמדובר במעשה רציני ולפרט את מקומן של אריזות החמץ, ואת כמותן וכמובן את הכתובת המדויקת בשטר ההרשאה.

קיימת טעות נפוצה, שיש שמוכרים את החמץ מחשש שנשאר חמץ בבית ולא ידוע מקומו. זה לא שימוש נכון במנגנון המכירה. כל מי שבודק חמץ ומבטלו אינו עובר על איסור, שכן אם יימצא חמץ במהלך הפסח ישרוף אותו, ובכך לא יעבור על איסור על עצם החמץ שנמצא בבית.

לכן, ראוי לבחון ולבדוק מדי שנה, האם באמת יש צורך במכירת חמץ. אם אין צורך, אל לנו למכור. יותר מכך, אם מבצעים מכירת חמץ ללא צורך אמיתי, זו פגיעה במעמדה ההלכתי של המכירה.

(צו תשפ"ג)