איפוק זה כוח

מהי בעצם המשמעות של חזרה בתשובה, או "יציאה בשאלה"?
היהדות מורכבת משלושה חלקים, להם אפשר לקרוא מיתוס, לוגוס ואתוס. המיתוס כולל את הסיפורים המכוננים של היהדות, כמו סיפורי התנ"ך וחז"ל. הלוגוס כולל את הפילוסופיה והתאולוגיה היהודית, ואילו האתוס כולל את המעשים – קיום המצוות והמנהגים היהודיים.
על המיתוס והלוגוס, הקשורים לתחום המטאפיזי, יש ויכוחים רבים בין דתיים לחילונים. אבל בואו ננתק אותם לרגע לצורך העניין, ונשאיר את האתוס לבדו. נניח שהיהדות היתה מורכבת מהפן המעשי בלבד, בלי להיכנס לשאלות מטאפיזיות ופילוסופיות. במקרה זה, מה בעצם קורה כשמישהו מאמץ או עוזב אותה?
התשובה היא פשוטה: איפוק מול חופשיות.
מבחינה מעשית, היהדות מבטאת בראש ובראשונה איפוק. איפוק בתחום האכילה, בתחום המיני, ובתחום העשיה בכלל. יש המסכמים את הדרישות המרכזיות של היהדות בימינו בראשי התיבות שכ"ן: שבת (וחגים), כשרות, נשים. כאשר אדם חוזר בתשובה, הוא בעצם מקבל על עצמו לחיות בצורה מאופקת יותר, לא לתת דרור ליצרים, לא לעשות כל דבר שמתחשק לו, להיות בשליטה עצמית ובמשמעת עצמית גבוהה יותר. לעומת זאת, מי שעוזב את היהדות בוחר בעצם בחופשיות. אין זה אומר כמובן שהוא יחיה חיי הפקרות משוללי כל רסן, אבל בוודאי שהוא יהיה הרבה פחות מאופק ומרוסן במעשיו מאשר האדם הדתי.
וזו נקודה שחשוב לשים לב אליה. כי לא משנה מה חושבים על אלוקים או על מעמד הר סיני, דבר אחד מוסכם כמעט על כל הפילוסופיות, הדתות והאמונות בעולם: לאיפוק יש ערך הרבה יותר גדול מאשר לחופשיות. אדם מאופק, ששולט בעצמו ואינו נותן דרור ליצריו, הוא אדם טוב יותר, מוסרי יותר, ערכי יותר מאשר מי שזורם איך שבא לו. האיפוק מבטא את מעלתו של האדם על פני הטבע ובעלי החיים, בעוד מי שאינו שם מעצור לרוחו, אינו שונה מבעלי החיים. אולי הוא בעל חיים נחמד ולא מזיק, כמו כבשה, ולאו דווקא זאב טורף, אבל למעלת האדם לא הגיע.
לאור זה, ברור מדוע חזרה בתשובה היא תהליך ראוי להערכה, בעוד "יציאה בשאלה" היא בעייתית, אפילו בלי קשר לשאלת האמת של היהדות. בעולמנו המטיף להפקרות ונהנתנות חומרית בלתי פוסקת, איפוק הוא כוח שראוי לעודד אותו.
(ויקרא תשעח)