הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')שני סוגים של מנהיגים שעלולים לשגות ולחטוא מוזכרים בפרשת ויקרא. האחד הוא המנהיג הדתי-רוחני, הכהן הגדול, והאחר הוא המנהיג הפוליטי-מדיני, הנשיא. בניסוח הדברים ישנו הבדל משמעותי בין השניים: לגבי הכהן הגדול נאמר: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא" (ד, ג), ומשתמע מכך שייתכן שהכהן הגדול לעולם לא יחטא בחטא המחייב הבאת קרבן. לעומת זאת, לגבי הנשיא התורה כותבת: אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא (ד, כב), וכפי שמעיר ספר הזוהר, הכוונה היא: וודאי יחטא.
קיימת אפוא אפשרות שמנהיגים דתיים יהיו אנשים מורמים מעם, שיראו את ייעודם בחיים כשליחי ה' לעולם וכשליחי הציבור כלפי ה', ומתוך תודעה זו יזהרו במעשיהם ויישארו בתומתם. המנהיג הפוליטי-מדיני, הנשיא, מועד למעוד הרבה יותר. ואכן, מה שהתורה אומרת ברמז דק, כותרות התקשורת מספרות בזמר גס. נבחרי ציבור רבים נחשדים, ולעתים אף מורשעים, בעבירות של שוחד, טובות הנאה וטוהר המידות.
מה גורם לתופעה מוכרת זו? האם היא נובעת מכך שאנשים בעלי תכונות בעייתיות נמשכים לתפקידי שררה או שתפקידי השררה גורמים לאנשים נורמטיביים לפתח התנהגויות בעייתיות? ר' עובדיה ספורנו כתב על הנשיא "שאמנם דבר זה מצוי שיחטא, כאומרו: 'וישמן ישורון ויבעט'". האגו המתנפח והמתפתח עם העליה בסולם התפקידים ותחושת הכוח שבאה עם השררה- הם שגורמים לאותם אנשים להשיל מעליהם את היושרה וניקיון הכפיים, ומקרבים אותם לאזורי הסכנה של החטא. אפשר ששורש החטא של הנשיא ודומיו רמוז בראשי התיבות של המילים "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא"= אני. אני ואפסי עוד. כשהאני מתנפח- החטא מתפתח.
"הכוח משחית", אומר הפתגם, "וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". במדינתנו הדמוקרטית והמתקדמת אין למנהיגים סמכויות וכוח מוחלטים. לכן, תופעות של שליטים המתעמרים בעמם, כמו בצפון קוריאה, או יורים באזרחיהם ללא חמלה וללא הבחנה, כמו בסוריה, רחוקים מאתנו והלאה. ההיסטוריה האנושית היא קודם כל היסטוריה של רודנים עריצים שעיצבו אותה על-ידי פעילות כוחנית נטולת רסן, ולכן היא מלאה בתופעות כאלה. הדברים התרחשו לא רק בעולם הקדום. אדרבה, המאה העשרים סיפקה את הדוגמאות המזעזעות ביותר, כאשר שלושה מנהיגים- סטלין, היטלר ומאו טסה טונג, גרמו לשפיכות דמים בהיקפים שעולים על כל מה שהתרחש אי פעם בהיסטוריה.
אצלנו הכוח משחית רק את טוהר המידות, אבל די בכך כדי שנתקומם בכל לב, ונשאף לתיקון המצב. יש המנסים לנחם אותנו במאמר חז"ל שדרשו את המילים: "אשר נשיא יחטא", מלשון "אשרי": "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת שגגה על שגגתו" (תוספתא בבא קמא, ז, ה). רש"י הוסיף והדגיש שמדובר כאן על שגגות, ונשיא שמתחרט על שגגתו, "קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".
ברם, אין כאן כל מקום לנחמה, שכן חז"ל לא אומרים שהדור מאושר כשמנהיגיו חוטאים, אלא הוא מאושר אם הם באים מיוזמתם ומודים בטעותם ובחטאתם. כאשר מנהיגים נתפסים בקלקלתם ואף אינם מודים בה, לא מסתתר מאחורי זה אושר גדול אלא רק מכאוב כבד.
אחת הדאגות שמעורר המצב הקיים היא שהשחיתות הציבורית תרתיע אנשים ראויים מלהיכנס לפעילות ציבורית. האמנם על האדם לברוח מכל תפקיד מחשש שאף הוא יבוא לידי טעות ונפילה? כמובן שלא! חז"ל הורו בהקשר של הנהגה תורנית שעל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה נאמר: "כי רבים חללים הפילה", ועל תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה נאמר: "ועצומים כל הרוגיה" (ע"ז יט, ב). גם בענייני ציבור, מי שראוי ומסוגל לא צריך להירתע.
מספרים על תלמיד חכם שבא לפני רבי ישראל סלנטר להתייעץ בדבר תפקיד רבני שהוצע לו. האברך הביע חששות כבדים שאין הוא ראוי לתפקיד וביטא פחד גדול מפניו. אמר לו הרי"ס: "וכי מי אתה חושב צריך ללכת לרבנות, מי שאינו פוחד?!".
הפחד מפני המעידה, הן כלפי שמים והן כלפי הבריות, הוא התבלין החיוני והאמצעי הנחוץ כדי לצלוח את הפעילות הציבורית בהגינות, יושרה וניקיון כפים. רבי נחמן היה אומר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". ובוודאי אסור לפחד מפני אויבים ומפני עולבים. אולם צריך אדם לפחד מחולשותיו שלו, וכך ישכיל להתמודד עם ניסיונות העולם הזה. על כך לימד החכם באדם: "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד). לכן יש לדעת ש"כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לפחד כשצריך, ולא להיכשל כלל".
(ויקרא תשעח)
