כיצד מחליטים בחילוקי דעות בין הורים?

חילוקי דעות התגלעו בפרשתנו בין האבא והאימא של כולנו, אחרי ששרה ראתה "אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית מְצַחֵק". רבו הפירושים על טיבו של צחוק זה, החל מהסוברים שמדובר בצחוקים סתמיים של נערות (אבן עזרא) או לעג מחוצף (רמב"ן), המשך בגורסים שמדובר בקריאת תיגר של ישמעאל על זכות הבכורה של יצחק (רשב"י ורשב"ם), וכלה בטוענים שהמילה 'צחוק' רומזת לשלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (תוספתא, ב"ר ורש"י). כך או כך מסקנת שרה הייתה חדה ונחרצת: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". אברהם, לעומת זאת, מתקשה לקבל את גזרת הגירוש: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ".

ממה נבעו חילוקי הדעות בין אברהם לשרה? האם אברהם לא היה ער לסכנות עליהן הצביעה שרה אשתו, או שהיה מודע להן, אך סבר שיש למצוא פתרונות חלופיים? לשאלות אלה אין תשובה ברורה במקרא, אך ניתן להציע מספר כיווני תשובה אפשריים:

א. ישמעאל היה בנו של אברהם, אך לא בנה של שרה. קל לשרה להחליט על גירוש הבן של צרתה, אך קשה הדבר מאוד לאבא אברהם.

ב. התנגדות אברהם לגירוש נבעה מהפילוסופיה החינוכית שלו. אברהם התאפיין לכל אורך חייו בגישה של קבלת האחר תוך אמונה ביכולת לשנותו לטובה על-ידי השפעה חיובית. בהתאם לתפיסתו זו הוא עשה נפשות עוד בחרן, פתח את אוהלו לקלוט אורחים מכל הסוגים, ואף עוברי אורח עובדי אלילים זכו באוהלו לקבלת פנים מלכותית. זאת ועוד: דרכו של אברהם הייתה ללמד זכות אף על הרשעים הגדולים ביותר, כפי שמשתקף בוויכוח שניהל עם קונו במטרה להציל את אנשי סדום. אך טבעי אפוא שאברהם יחפש לראות את הטוב גם בישמעאל, ויאמין שניתן להשפיע על רוחו ולשנות את דרכו. ייתכן אפוא שאברהם האמין בשיקום ולא בענישה, והתנגד באופן עקרוני לגירוש ילדים מביתם. אברהם היה מן הסתם מתנגד גם להרחקת תלמידים מכיתתם או מהמוסד החינוכי בו הם לומדים.

ג. יתכן עוד שהניסיון האישי של אברהם גרם להסתייגותו מהגירוש. לאור ניסיונו הוא סבר שלא צריך להתרגש מהשפעה סביבתית שלילית, והאמין שיצחק יגדל לתפארת חרף התנהגות אחיו הגדול ישמעאל. אברהם הרי התנסה בחייו האישיים בהליכה נגד הזרם. כמי שידע לעמוד על דעתו, לבדל עצמו מהסביבה ולעצב את אישיותו באופן עצמאי, סבר אברהם שגם יצחק יצליח לצחוק על סביבתו, יתנתק מהשפעת ישמעאל וימשיך וילך בדרכו.

אבות טועים לא פעם במחשבה שמעשיהם סימן לבנים. אנו מכירים את האב שאומר למחנך של ילדו: "לא נורא שהוא חלש בגמרא, גם אני לא אהבתי גמרא בבית ספר, והיום אני מעביר שיעורים בדף היומי". האבא הזה מדחיק ומצחיק, שכן לא הרי האב כהרי הבן. לבן יש אישיות שונה מאביו, אתגרים אחרים ותנאי סביבה שונים, ומה שהצליח בחיי האב לא בהכרח יעלה יפה בחיי הבן.

הוויכוח בין אבינו ואמנו הראשונים הסתיים בהוראת ה' לאברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". אברהם ביטל את דעתו וקיבל את הדין, צייד את הגר בכריך ובמימיה ושלח אותה עם ישמעאל למסע ניווטים במדבר.

יהיה מי שימצא בתקדים זה אסמכתה מקראית לחלוקה הקיימת אצל הרבה זוגות, כשהגבר לכאורה "מחליט" על כל הדברים הגדולים והחשובים, כגון: האם צריך לתקוף את איראן? כיצד להיאבק ביוקר המחיה, וכדומה, החלטות גורליות שבהן העולם מצפה, כמובן, למוצא פיו. האישה, לעומת זאת, מחליטה בדברים "הקטנים": היכן ילמדו הילדים? לאיזה טיפול רפואי צריך לפנות? ועוד ועוד… למען האמת, תוצאות הוויכוח בין אברהם ושרה מלמדות על חשיבותה של מעורבות הורית בחינוך, על גבולות ההכלה ועל חובת ההורים להכיר את המורכבות וההתמודדות של כל ילד ובעיותיו.

ויכוח זה מחדד את השאלה כיצד מחליטים בחילוקי דעות בין הורים. אנו לא זוכים להכרעות של קול א-לוהי, וכדי להכריע במחלוקות עלינו להקשיב זה לזה, לנהל שיח פתוח ולהגיע להבנות ולהסכמות. גם בחיי קהילה ומדינה יש להעדיף הסכמות מתוך הכרה בצרכים ובמשאלות של כל חלק בציבור, ולחדול מהתנהלות כוחנית בה הצד שזוכה במשחק הדמוקרטי גורף את כל הקופה והצד האחר נשלח למדבר.

(וירא תשפ"ג)