מה עושים עם הקלקולים בחברה?

האם שבירת הלוחות על-ידי משה הייתה פעולה נכונה ומתבקשת או שעדיף היה לו נמנע מלשבור אותם, ובמקום זאת היה מניחם בצד למשמרת עד שבני ישראל יחזרו בתשובה?

התשובה המקובלת לשאלה זו היא שמשה צדק כששבר את הלוחות. יש הסבורים שהוא הצטווה מפי הגבורה לעשות זאת (אבדר"נ ב), ויש הסוברים שהוא עשה זאת מדעתו, כיוון שהבין שאין מקום לתת את התורה לישראל כשהם "משומדים" (שבת פז, א). כך או אחרת, רוב החכמים מסכימים שהסכים הקב"ה עמו, והם למדו זאת מהפסוק האחרון בתורה: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה… אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב). חז"ל הסבירו את המילים: "הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" – "ישר כוחך ששיברת". מדרש אחר משליך את מילותיו של קהלת: "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים”, על השלכת הלוחות על-ידי משה (דב"ר ג).

אולם ישנה גם גישה שונה בספרות חז"ל שמסתייגת מפעולת השבירה. באחד המדרשים קראו חז"ל על משה השובר את הלוחות פסוק אחר מקהלת: "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (ז, ט). לדברי המדרש: "אמר לו הקב"ה: הא משה, אתה מפיג חמתך בלוחות הברית, מבקש את שאפיג את חמתי, ואת רואה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה אחת?!" (דב"ר ג, ד). מדרש אחר סבור שמלכתחילה ה' התנגד לשבירה: "רצונו של הקב"ה היה שלא ישברם", ורק בדיעבד "אמר לו הקב"ה: 'יהא שלום באותו היד'" (שמ"ר מו, ג).

האם ניתן לראות בשבירת הלוחות דגם לתגובה רצויה לקלקולים שקיימים בחברה? הרב קוק בספרו עין אי"ה (שבת א, עה) כותב שישנן שתי שיטות טיפול במצבים בהם החברה נגועה ברעות וקלקולים. האחת רוצה "לבטל ולאבד בבת אחת סדרים ערוכים ישנים שבהם נשרש הרע והקלקול, ולבנות מהחומר העבר בנינים חדשים". גישה טוטאלית זו אינה מאמינה ביכולת התיקון, וכאשר הבעיות עמוקות היא מעדיפה להרוס את הקיים, ולבנות חלופה חדשה מן היסוד. השיטה השנייה דוגלת בכך שגם כאשר המגרעות במצב הקיים רבות ועמוקות יש לבצע טיפול שורש ולא לעקור מן השורש: "לתקן בסבלנות באורך הזמן וברחמים רבים את המגרעות".

לדברי הרב קוק, דרכה של תורה איננה לשבור ולהרוס, אלא לתקן את הקיים. כדוגמה לכך הוא מביא את דיני טומאת הכלים, שהתורה מורה לטהרם ולא לשבור אותם. הוא מדגיש שבפעולת הרס מחסלים גם את ניצוצות הפוטנציאל החיובי שטמון ברע, וכי באורך רוח ובטיפול עדין אפשר להפוך לטובה מרכיבים שליליים של הסדר הישן, ולרתום אותם למען הטוב והישר.

ההתלבטות בין שתי הגישות מלווה את ההיסטוריה האנושית בהתמודדות עם מערכות לא יעילות, שחוקות או מושחתות. ההיסטוריה לימדה אותנו כי "עת להרוס" אינה מבטיחה שיתקיים גם "עת לבנות". המהפכה הקומוניסטית הבטיחה בשירת האינטרנציונל "עולם ישן מן היסוד נחרימה", אך התקשתה לבנות עולם מתוקן כאלטרנטיבה.

גם בזמננו אין ללכת שבי אחרי סיסמאות של הריסת הישן מן היסוד. אם יש לציבור או לנבחריו ביקורת על בית המשפט העליון, אל להם לעלות עליו עם D9, ואם יש פגמים קשים בתפקוד המשטרה, אין לשאוף להקמת משטרה אחרת במקומה. גם בממסד הרבני כל רפורמה צריכה לשקול היטב מה לשמר ומה לשפר, ולהיזהר מהרס טוטלי. יש מערכות שדורשות שינוי יותר דרסטי תוך שבירה מרובה, ויש שצריכות תיקון מתון והדרגתי בשום שכל ובשיתוף פעולה עם הממסד הקיים. בדרך כלל ההכרעות הנכונות אינן בינאריות – בין הריסה מוחלטת לשימור מלא, אלא מחייבות שילוב זהיר בין שתי הגישות.

שבירת הלוחות מלמדת שפתרון השבירה המוחלטת הוא חד-פעמי וגם לסוברים שהייתה פעולה נכונה, היה צורך מיוחד בציווי מה' או לפחות באמירת יישר כוח א-לוהית מיוחדת, כדי להצדיק אותה, שכן ברירת המחדל משלבת בין "עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ", ומבקשת  לשבר מעט ולתקן הרבה.