האדם המתלונן

מעשה ביהודי שעלה לארץ מרוסיה בתקופת הקומוניזם. "איך היה האוכל ברוסיה?" נשאל. "לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה העבודה?". "ממש לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה המשכורת?". "מצוינת", השיב, "לא יכולתי להתלונן". "אם כך", שאלו אותו, "אם היה לך כל כך טוב שם, למה באת לכאן?". "כאן", השיב העולה, "כאן אני יכול להתלונן".

פרשת 'חוקת' מהווה פרק נוסף במסכת התלונות הגדולה של בני ישראל במדבר. ולא אחת הם נדמים בעינינו כמתלוננים סדרתיים, שאין להם בעולמם אלא ארבע אמות של תלונות והררים של טענות ומענות.

כך, מייד לאחר נס קריעת ים סוף, רק פסקו התופים והמחולות, וכבר "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" (שמות טו, כד). וכך, כמה פסוקים לאחר מכן, בתיאור הגעתם למדבר סין. עכשיו, לא רק "העם" (ערב רב שעלה ממצרים?) אלא "כל עדת בני ישראל" מצטרפת לטרוניה קולקטיבית. וכבר לא די להם במשה, ולא נתקררה דעתם עד שצירפו אהרון עימו: "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר".

ויושם אל לב: בניגוד לפעם הקודמת, כאן כבר לא נאמר אפילו על מה הייתה התלונה. כביכול, הייתה זו תלונה לשמה, תלונה לשם תלונה (ראו רמב"ן על אתר). רק לאחר ש"נזכרו" כי רצוי שלתלונה יהיה גם תוכן כלשהו, מיהרו להוסיף: "ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע" (שם טז, ג).

וכמו בן-רגע נגוז החלום: לא עשר המכות, לא נסי מצרים, לא קריעת ים סוף. פטה-מורגנה, מחזה תעתועים מִדבָּרִי קלאסי: עבודת פרך עד מוות, גזרות פרעה של יום אתמול שינו לפתע טעמם והיו, כדרכם של מעלי זיכרונות נוסטלגיים, ל"סיר בשר" מתוק מלא שפע ולאכילת "לחם לשובע". גם ירידת המן המופלא, לחם מן השמיים, שכל הטעמים בו, לא הפיגה את תחושת המרירות וקולות ההתמרמרות. "ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה" (שמות יז, ג).

עיון בתיאור מעשי בני ישראל במדבר מגלה לנו שלא מדובר בתופעה חד-פעמית. וכמאמר רבי אלעזר המודעי במכילתא על אתר: "למודין היו ישראל בדברי תרעומת". לאמור, לא היה זה כֵּשֶל מקרי, של יחידים שהתייאשו, אלא תופעה כללית, של "מתלוננים סדרתיים".

כך גם מייד לאחר שיבת המרגלים (במדבר יד, א-ב): "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא. וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה". כביכול, חשש הכתוב שמא נחשוב שהיה זה מיעוט מבוטל, ו"הרוב הדומם" לא התלונן. לפיכך חזר, כפל ושילש: "כל העדה, העם, כל בני ישראל, כל העדה".

המתלוננים לא הסתפקו בתלונה עצמית, אלא ביקשו לשדל את הכל לעשות כמותם: "וילינו עליו את כל העדה" (שם, לו). גם ירידתם של בני קורח חיים שאולה לא שכנעה אותם, ומייד לאחריה "וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן" (במדבר יז, ו).

חז"ל ניסחו תלונות אלה בלשון חריפה, עד שאמרו ש"עשרה ניסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר", כביכול הוא, הקב"ה, עומד למבחן ולא הם! אכן, יש ליתן את הדעת לכך שלמעט פעם אחת בספר יהושע (ט, יח), נאלם-נעלם פועל זה של "תלונה" וזכרו לא בא עוד בספרי התנ"ך. התלונה וה"התלוננות" מייחדות את דור המדבר. לא אחת מעוותים בניו גם את המציאות וגם את ההיסטוריה ("אל תבלבלו אותי עם העובדות").

וכך, מבקשים המתלוננים להתרפק על העבר המתוק, שכביכול היה להם במצרים: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, ג); ועוד: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה). ובקיצור: אוי, כמה שהיה לנו טוב בשעבוד מצרים. הכול היה בחינם, ואיזה מגוון: גם קישואים ואבטיחים, גם חציר, בצלים ושומים, גם מכות ועבודת פרך, גם השלכת התינוקות ליאור – הכל חינם אין כסף…

מעניינת לא פחות ממסכת התלונות היא תגובתם של משה ואהרון, תגובה ששונה בתוכנה ובסגנונה ממקרה למקרה. בספר שמות מביעים השניים חוסר אונים, מלווה בנימה של ייאוש טוטאלי. חוסר אונים, שמודגש באמצעות הכפלתו פסוק אחר פסוק (שמות טז, ז-ח): "ונחנו מה כי תלינו עלינו? …ונחנו מה? לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'!".

גם בפרשתנו, אף שהפנייה הייתה אל שניהם ("וקהלו על משה ועל אהרן", אהרן נעלם-נאלם דום בו במקום. רק משה רבנו נשאר ל"ריב" עימם ("וירב העם עם משה"). אכן, לשֵמַע דבריהם גם משה נאלם דום, ובמקום להשיבם דבר הוא נראה כמי שממהר לברוח עם אחִיו אהרן אל "עיר המקלט" שלהם, פתח אוהל מועד, וכל זאת ללא אומר ודברים: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

כאז כן היום, "העם. דורש. צדק חברתי". העם רוצה פתרון קל, אוטומטי, מענה כולל לכל הבעיות, מייד, כאן ועכשיו. אבטיפוס של  Homo complaintus , "האדם המתלונן" במֵירָעוֹ.   תופעה זו בולטת שבעתיים במוזרותה לנוכח דימויו של אותו דור כדור דעה, שעליו נאמר כי "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן(!)".

תיאורים אלה מעלים מחשבות רבות בדבר טיבם ההפכפך של בני אדם, כפיות הטובה שלהם כלפי מנהיגיהם, תופעת ה"עֶדְרִיוּת" המאפיינת תקשורת המונים, חוסר פרופורציה בראיית המציאות, ומוכנות לשנות בן-רגע את מהלך ההיסטוריה ולהפוך חושך לאור.

כפיות הטובה של בני ישראל ונטייתם להלין על כל דבר, הביאה לכך שנמנעו לראות – גם בתוך ים הצרות הקטנטנות – את רוב השפע והברכה שהשפיע עליהם הקב"ה בכל יום, בכל עת ובכל שעה. קוצר הראייה למרחק, הביא עימו ייאוש ודכדוך.

בתארה מציאות זו, מבקשת התורה ללמדנו לקח חשוב, לשעה ולדורות. ראשית, אין להסתיר ולכסות מומים ופגמים. כל חברה, אפילו חברת נביאים כדור המדבר לקתה בהם. שנית, אין להיבהל מרוב תלונות וטרוניות. לא הדיבורים והדכדוך עיקר, אלא המעשה, השאיפה והתקווה. ייאוש אינו תוכנית פעולה. והעיקר: יש להבחין תמיד בין עיקר וטפל, ולהתבונן גם על מאורעות ההווה, על צרותיהם, כאבם ומכאובם, בפרופורציה מתאימה, לא קִצרת רואי אלא ארוכת טווח.

אכן, ארוכה, ארוכה מאוד-מאוד, הדרך לחירות וגאולתם של ישראל, זאת ידענו כבר. קמעא-קמעא היא באה.