פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אֶרֶץ גֹּשֶׁן היא אזור במצרים העתיקה המוזכר בתורה כמקום מושבם של בני ישראל מירידתם למצרים מארץ כנען. מדוע אזור זה הפך למקום מושבם של בני ישראל? האם זה בשל היותם רועי צאן וארץ גושן היא מקום מרעה? או שיש פה סיבה יותר עמוקה – סיבה פולחנית?
"וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן". למצרים הייתה בעיה לאכול עם הישראלים, משום שהמצרים נמנעו מאכילת בשר, כלומר, הם היו צמחוניים בשל פולחן בעלי החיים שהחזיקו בו. לפיכך, המצרים תיעבו את מי שנהג לאכול את בעלי החיים. אפילו יוסף, כאשר היה בבית פוטיפר, המשילו על הכל לבד על הלחם אשר הוא אוכל, כי לא יגע בו בעבור שהוא עברי. אבל, מצד שני קיימת אפשרות סבירה שיוסף איננו מעוניין למגורים משותפים עם המצרים עובדי העבודה הזרה, שכן זה עלול להוביל לנישואי תערובת קשים. "וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים". קשה לדעת מי רצה יותר את ההפרדה – המצרים או הישראלים? כך או כך, בין המצרים לישראלים הייתה הפרדה על בסיס פולחני ולא על בסיס גזעני או מוסרי.
מנהגי הכשרות בקרב יהודי אתיופיה, כמו גם מנהגי הטומאה והטהרה, העצימו את הסולידריות הרבה שהתקיימה בין האחד לשני. לא רק בין יהודים ליהודים אלא אפילו בין יהודים לנוצרים. וכך למשל, למרות שיהודי אתיופיה עמדו בדבקות על המנהג שאין לבוא במגע עם הגויים, הם דאגו להזמין את שכניהם הנוצרים לכל האירועים והשמחות ללא כל משוא פנים, גם אם ישבו בנפרד בשעה שאכלו לחם (אינג'רה). בשעה שניהלו עסק ידעו לעבוד ביחד ולא נמנעו במגע זה עם זה, אבל ביתא ישראל דאגו לפני חזרתם לכפר היהודי לשטוף עצמם מדין טומאת גויים.
מנהג זה מלמדנו שמנהגיהם הדתיים היו מעוגנים על יסוד מוסרי, לפיו כולם שווים לפני הקב"ה. מקובלני מסבי זצ"ל אבא דג'ן (גדעון) מנגשה שבבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של 'ביתא ישראל', עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון. זאת בניגוד לדיסציפלינה התרבותית, שבה התרבות כולה מעוגנת בתפיסה היררכית מובהקת המאופיינת בקוד הכבוד. לפני הא-ל כולם שווים. לאמור, יהא האדם אשר יהא, גם הגוי אשר הנוגע בו נטמא על פי מנהגי הטומאה והטהרה של בית ישראל – כולם מתייחסים לקב"ה, בצורה שווה. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם חלק מהיישות האלוקית בצורה שווה.
לפיכך, אני סבור כי קיים הבדל מהותי באופייה של הכשרות כפי שנשמרה ב"ביתא ישראל" לבין הכשרות כפי שהיא נתפסת כיום. נראה, כאמור, כי מנהגי הכשרות של יהודי אתיופיה מושתתים יותר על יסוד מוסרי לעומת מנהגי הכשרות של היום המבוססים יותר על יסוד פולחני. במילים אחרות, ההלכה האתיופית לרוב מתמקדת בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו ופחות בפרטי הלכות מדוקדקות. אולי זאת הכוונה של יעקב בברכתו לבניו – אתם שונים אחד מהשני פונקציונלית אבל מהותית אתם שווים. הוא מברך אותם שידעו לחיות בתוך עולם בו המוסר והפולחן שזורים ומפרים זה את זה ולא דוחקים זה את זה. יהודי אתיופיה ידעו לשמר את ברכתו של יעקב, ואנו זקוקים לה מאוד היום.
(ויחי תשע"ט)
