נישואים בבני אדם

בפרשת השבוע מתואר היום השמיני לחנוכת המשכן, במהלכו אירע אירוע דרמטי- מותם של בני אהרון, נדב ואביהוא (ויקרא י'- א'). האופן שבו מתו " ותצא אש מלפני ד', ותאכל אותם…"(שם ב'), והעיתוי- היום השמיני לחנוכת המשכן, גרם לזעזוע עצום בעם. גדולתם של השניים, מי שהגדירם הכתוב לפי המסורת כ"אצילי בני ישראל" (רש"י שמות כ"ד י"א), והעיתוי המיוחד שבו אירע המעשה, הביאו את חז"ל לדקדק במעשיהם, מפני מה מתו מיתה משונה שכזו. שני כיוונים עיקריים ניתנו. האחד מתבסס על תפיסה דתית מוטעית, והשני, חטאים שהם תוצאה של תכונות אישיות שאינן הולמות מי שנושא בתפקיד ציבורי רם מעלה. הראשון, מוגדר בתורה כ "אש זרה", והשני, "בקרבתם לפני ד'". המדרש בהסתמכו על רמזים בדברי הפסוק, בצירוף ניסיונות פסיכולוגיים לגלות את המניעים הנפשיים למעשיהם של נדב ואביהוא, מדייק את הדיוק הבא "…אבא חנין אומר ע"י שלא היה להם נשים דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו" (ויקרא רבה פרשה כ' אות ט').
מחקר שנערך בארה"ב, בדק את השפעת הנישואין על אנשים דיכאוניים ומצא עובדות מפתיעות. היתרונות שמביאה עמה החתונה עבור אנשים מדוכאים מוגדרים על ידי עורכי המחקר כ"דרמטיים" ו"מפתיעים ביותר". סקירה רחבה מאוד שנערכה בקרב גברים אמריקאים מצאה כי גברים נשואים בריאים יותר. מחקר אחר מגלה כי חיי נישואין טובים ומספקים משפיעים בצורה מובהקת וטובה יותר על תפיסת המצב הבריאותי, בגיל המבוגר.
המצווה להוליד ילדים הינה המצווה הראשונה שנכתבה בתורה, (בראשית, א', כ"ז – כ"ח). המשנה במסכת מביאה מחלוקת האם מצווה זו חלה על הנשים (יבמות דף ס"ה ע"ב), והשולחן ערוך פוסק שהאישה אינה מצווה (אבה"ע א' י"ג). המשנה גם פוסקת, ששאלת המשך הנישואין במקרה של עקרות ממושכת אינה תלויה ברצון בני הזוג: "נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי לבטל" (יבמות ס"ד ע"א). בגמרא מובאת מחלוקת אמוראים בשאלת הכפייה במקרה כזה: "אמר רב יהודה אמר רב אסי: "…אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אין כופין אותו, ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, כופין אותו" (כתובות ע"ז ע"א). הרמב"ם פסק "… נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא כופין אותו…" ( אישות פט"ו ז'). כך פסק גם השולחן ערוך (אהע"ז קנ"ד י'). כבר הריב"ש, שחי לקראת סוף תקופת הראשונים, כותב בתשובה שבפועל לא נהגו לכפות על גט במקרה כזה (סי' ט"ו). על פי דבריו פסק הרמ"א "וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אעפ"י שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בעניין הזיווגים. ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אע"פ שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים ובלבד שלא תהא אסורה עליו" (אה"ע א' ג'). הרב דיכובסקי במאמרו הרגעת היולדת כותב- "בני זוג מחויבים ומשועבדים זה לזו, בתחום חיי האישות… המדיניות של בתי הדין הרבניים בנושא זה הייתה, שלא לחייב את הצדדים בכל עשייה לא טבעית. וכל שמתגלה צורך לפעולות לא טבעיות, אין לחייבם לכך, וממילא אפשר לחייב בגירושין. מדיניות זו לא נראית לי כיום…בהפריה חוץ-גופית רגילה, מידת המאמץ הנדרשת מן הצדדים, אינה עולה על מה שבני זוג סבירים עושים לזכות בילדים, ולמה לא נחייבם בכך. על כן, אני נוטה להגיע למסקנה, שכיום יש מקום לחיוב בן הזוג הסרבן, לפעול בדרך זו, במידה ומדובר בהפריה שאינה חורגת מן המקובל" (אסיא ע"ה – ע"ו עמ' 116).
(שמיני תשעח)