המשכן ואיברי האדם

פרשתנו פותחת במצוות עשיית המשכן (שמות כ"ה ח'). ר' יהודה הלוי אומר כי המשכן דומה ללב בגופו של אדם (מאמר ב' כ"ו ל"ב), כשם שאדם אינו יכול להתקיים בלא לב כך ישראל ללא מקדש הם עם החסר חיים. לתיאור זה מגיב מלך כוזר ואומר: "אם כן, אינכם היום כי אם גוף בלא ראש ובלא לב". תשובת 'החבר' מרחיקה לכת עוד יותר מכך, בתארו את מצב העם היהודי בימיו כשהוא מפוזר בגלות: "כן הדבר כאשר אמרת – גדולה מזאת! אף לא גוף כי אם אברים מפוזרים" (ב' כ"ט-ל'). ר' שמעיה השושני, המיוחס לתלמידו של רש"י, ערך הקבלה בין חלקי המשכן השונים וגוף האדם. במשכן – קרשים בתוך אדנים, בגוף האדם – צלעות המחוברות לחוליות. במשכן – הקרשים מצופי זהב, בגוף האדם – הצלעות מחופות בשר. במשכן – בריחים העוברים בתוך הקרשים, בגוף האדם – איברים וגידים נמתחים. במשכן – יריעות ומכסים, בגוף האדם -עור מכסה איברים. במשכן – אש, רוח, ומים, בגוף האדם -ראשו- אש, לבו- רוח, ובטנו – מים. במשכן – ארון הברית בתוכו לחות הברית וספר התורה, ובו תרי"ג מצוות, בגוף האדם – רמ"ח איברים ושס"ה גידים כמניין תרי"ג. במשכן – כנפי הכרובים פרוסים על הכפורת, בגוף האדם – כנפי הריאה פרוסות על הלב. במשכן – 4 כיסויים, בגוף האדם – 4 חושים, דיבור, דעה, שמיעה, וראייה. במשכן – 4 עמודי שיטים, בגוף האדם – 4. בריאות: בשר, דם, עור, שיער (ראו מאמרו של פרופ' מאיר בר אילן, הפרשנות הנומרולוגית למלאכת המשכן, אונ' בר אילן, פרשת תרומה, גיליון 482 תשס"ג). הרמב"ם באגרת לבנו מדמה את הארון ללב, את הלוחות שבתוכו לשכל האנושי, את השולחן לכבד, ואת המנורה למרה (אגרות הרמב"ם, לפסיא תרי"ט עמ' 39).
המקור לדיון ההלכתי בדורנו בשאלת כריתת איבר כדי להציל את הגוף, היא פסיקתו של הרב יעקב עמדין (מור וקציעה, או"ח סי' שכ"ח). הרב משה פינשטיין כותב (שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי’ ע"ד אות ה'), שהמגבלה היחידה שלא לכפות חולה לטיפול מציל-חיים היא כשיש יסוד ברור להניח שבעקבות הניתוח הכפוי תיטרף עליו דעתו. בתשובה אחרת הוא כותב: "ואם יש חולה שצריך ניתוח להצילו, ויש רוב גדול שיצליח הניתוח, יש לעשות לו הניתוח גם כנגד רצונו כל זמן שאין חשש שעצם מה שכך מכריחים אותו יגרום לו סכנה גדולה יותר" (אגרות משה חיו"ד ח"ד סי’ כ"ד אות ד'). דעת הרב שלמה זלמן אויערבאך (עפ"י עדות פרופ' שטיינברג) היתה להימנע מכפיה בטיפול פולשני לחולה המסרב בתוקף שיטפלו בו. מקרה אחד בו חיווה הרב אויערבך את דעתו הופיע בכתובים, "חולה בן 50 סבל מסוכרת עם סיבוכים קשים, ועבר כריתת רגל עקב נמק החולה שכב עם נמק ברגלו השנייה שגרם לו לייסורים קשים… המלצת הרופאים הייתה לכרות את הרגל… החולה עצמו סירב לעבור את הניתוח עקב פחד מעצם הניתוח, הכאבים והסבל של הניתוח, ובעיקר כי לא רצה לחיות כשהוא קיטע בשתי רגליו ועיוור. הרב אויערבאך פסק שאין לבצע ניתוח כזה נגד רצונו של החולה (או אפילו לנסות לשכנע אותו להסכים לניתוח), כיון שמדובר כאן בניתוח גדול ומסוכן שרק יוסיף לסבלו של החולה בלי סיכוי כלשהוא לחיי עולם" (נשמת אברהם, חלק יו"ד סי' קנ"ה סק"ב, הערה 3 עמ' פ"א).
(תרומה תשעט)