אש זרה

כמעט כל מחנך מכיר את תופעת שלוש הקבוצות הקבועות: אלו שאוהבים את עולם המצוות, מזדהים, להוטים ונהנים מחיי תורה; בקבוצה שנייה אלו שמקיימים מצוות משום שזו חובה אך הן מהוות מטרד; וקבוצה שלישית הם אלו שלא "מתחברים". חלקם מקיימים מצוות, חלקם מתרשלים. הקבוצה האחרונה, עד כמה שהיא מיעוט, יש בה עניין בשל הטיעון המאפיין אותה – "אנחנו לא מתחברים".

לפני שנים רבות, תלמיד התלונן בפניי שלמרות ההצלחה שלו בלימוד גמרא, הוא לא מתחבר אליה. המצווה היא ללמוד תורה, עניתי לו, מי אמר שאתה צריך להתחבר? אבל, טען כנגדי התלמיד, אנחנו מברכים בכל יום "והערב נא את דברי תורתך בפינו", משמע שהציפייה היא להתחבר עם דברי תורה. אכן כך, עניתי, אולם הבקשה ללימוד נעים מגיעה לאחר שיש לימוד, והוא לא תלוי בשאלה אם הוא ערב או לא.

הנחת היסוד של העמדה שאנו מקיימים מצוות רק מתוך חיבור, מעמידה במרכז את האדם ולא את חובתו ויעדיו, והיא חלק מתנועות שצמחו בעולם המערבי באמצע המאה ה-18. אך אם קיימת מצוות משום שהן נעימות לך, אתה עובד את עצמך ולא את הקב"ה – כך אתה מחטיא את המטרה משום שאתה הופך את עצמך למרכז.

תפקיד מערכת החינוך אינו להכיל אלא לשפר, להצמיח ולתקן. כל עוד היחיד נמצא במרכז ויש לקבל אותו איך שהוא – יש סכנה שתצמח אש זרה

הרבה הסברים ניתנו לחטאם ולעונשם של בני אהרון, ולא בכדי. היום שבו אירע הדבר הוא אחד הימים הקריטיים ביותר בתולדות ישראל – הפעם הראשונה שבה אנו מפעילים את עבודת המשכן. הרי עד היום אנו מבקשים "והשב את העבודה לדביר ביתך", משום שרק כך עבודת ה' היא ייצוג של קולקטיב ולא של פרטים. דווקא אז אירע ששני כוהנים, ביום עבודתם הראשון, ביום הראשון שבו בכלל מתקיימת עבודת המשכן, נענשים במיתה. החטא אם כן, צריך להיות חריף וקיצוני, אך ריבוי הפירושים עליו מראה עד כמה קשה לתת לו פשר.

מהמוטיב המשותף שעולה מדרשות חז"ל, מהפרשנים וגם מפשט הכתוב, מתברר שמדובר בכך שבני אהרון עשו דבר שלא צוו עליו. רד"צ הופמן סיכם זאת כך: "בני אהרון רצו להביא קטורת מיוחדת בנדבה כדי לתת ביטוי לשמחת נפשם". דבריו עולים יפה עם כל הדעות שהובאו במדרשים, וגם עם הדעה שהורו הלכה בפני רבם, משום שאדם המוסיף דבר לשם שמחת ליבו, גם אם דבר זה הוא של קודש, שם עצמו במרכז ובכך הוא מציג מעט ממידת הגאווה. הגאווה היא גם חוסר יכולת לקבל מהרב, ותשוקה להביא לביטוי מרכזי את עצמך.

ובכל זאת, מדוע כל כך חמור היה הדבר עד שנגזרה עליהם מיתה ודווקא ביום הנשגב? צריך לומר את הדברים למרות שהם קשים: מדובר באירוע בעל מהות ציבורית. כאשר אדם שם את ההתלהבות שלו, את הגשמת העצמי שלו בעבודת ה', ולכן הוא טוען שביכולתו לפרוץ את הכללים – הוא מקעקע את מהות העבודה הציבורית.

נחזור לחינוך. אחד המושגים הרווחים ביותר בשנים האחרונות הוא "הכלה". לפני שנים רבות, אחד התלמידים ביקש ממני להישאר בישיבה למרות שלא נהג כראוי. "הישיבה צריכה להכיל אותי", טען. "מה פירוש להכיל?" שאלתי. "הכוונה היא לקבל אותי כפי שאני", ענה. "אם אתה רוצה להישאר כפי שאתה, לשם מה אתה צריך ישיבה?" עניתי.

ואכן, תפקיד מערכת החינוך אינו להכיל אלא לשפר, להצמיח ולתקן. כל עוד היחיד נמצא במרכז ויש לקבל אותו איך שהוא – יש סכנה שתצמח אש זרה, ואזי אין טעם למערכת החינוך, אין טעם לעבודת המקדש ואין טעם לחיים שיש בהם טעם.