לאחרונה השתתפתי בהקרנת הסרט "אור חוזר", העוסק בילדי "הדור השני" לחוזרים בתשובה. מדובר במסמך חשוב המתאר בצורה אותנטית את המורכבויות שילד עובר כשהוא "נשתל" בחברה שאיננה טבעית לו. חלק גדול מהדוברים בסרט אינם דתיים כיום, ואם כן- אינם שייכים לקהילות בהן גדלו. הכאב העצום שעולה בסרט משקף סוג של עוול שנעשה לא במתכוון. על החיים התלושים. על ילד שהוריו לא באמת קלטו קודים דקים ופנימיים של חברה בה הוא חי כנטע זר. הבושות, המורכבויות, היחסים או העדר יחסים עם המשפחה המורחבת. והתוצאות של זה, כאשר הדוברים – כיום בעשור הרביעי לחייהם.
לאחרונה פנו אליי מקהילת בעלי תשובה בהוד השרון בבקשה שאנחה אירוע עשור למוסדותיהם. נו, אחרי סרט כזה, אתה באופן טבעי בודק טוב יותר על מה מדובר… ישבתי עם חבורה של גברים ונשים, כשאני שומע מהם מנגינות חדשות ומרעננות: הם לא עזבו את החיים שלהם. שחקן הטניס נשאר בטניס, ועורך הדין נשאר עורך דין. לילדיהם יש סבא וסבתא שנוכחים בחייהם, בלי כיפה, עם טלוויזיה גדולה בסלון, והילד הקטן עם הפיאות הולך לבקר אותם, מבלי להעלות על דעתו שילדים כמוהו, לפני שלושים שנה, כמעט לא פגשו את משפחתם מרוב פחדים וחששות.
פעמים רבות נשמעת טענה שחשוב לחדד עמדות כדי לשמור על היחודיות, ושאחדות אינה אחידות. נכון. אך האם זה חייב להיות כרוך בבדלנות ובמחלוקת? הנה דור שנותן את התשובה.
האורחים המרכזיים באירוע היו שולי רנד וצבי יחזקאלי. חשבתי, איך דרך דמויות אלו אפשר לראות את המהפך הזה. של תורה שלא מנתקת את האדם מהמקום הטבעי שלו. יש יותר ישראלי מזה?
השבוע היה האירוע, שבו לצדם של עטורי זקנים ופאות ישבו חבריהם מהשכונה, גלויי הראש. ראיתי מולי כמה תקוה יש לנו כשמרפים מ'מלחמות קדושות'…
התקווה היא בחיים נורמליים של שכנות, בתור במכולת, בתחנת האוטובוס ובמתנ"ס. וגם במשלוח המנות ששלחו חסידי צ'אנז בטבריה לראש העיר רון קובי. כן כן, קל ונוח לסמן כרשע כל מי שרוצה אוטובוסים בשבת. אבל מה זה נותן בדיוק, ולמי זה מועיל? אם יש לנו אימון אמתי בטוב של כל אדם באשר הוא, אז מכוונים את הדיבורים והמעשים שלנו אל הטוב ההוא, ולא אל הלבושים שמפרידים ב"לופ" אין סופי.
אשתי עובדת בסטודיו לעיצוב אופנה. השותפות לעבודה מזמינות אוכל ממסעדות לא כשרות, ומנשנשות ממתקים מתוצרת חוץ וללא הכשר. הבוסית הגיעה יום אחד והתפלאה לגלות ממתקים כשרים למהדרין: "זה בטח אילנה הביאה"…
"לא"… ענו לה העובדות "קנינו כי רצינו שאילנה תוכל לאכול איתנו"… הפגנות נגד הדתה בסטודיו לא התרחשו יום לאחר מכן. מהסיבה הפשוטה, שכשאין יומרה לכפות או לשנות מישהו, נוצרים יחסי חברות נורמליים לחלוטין בהם יש גם אלמנט של התחשבות שבאה מתוך אהבה. כמו בין אחים… (את מחשבותיי על יחסי דת ומדינה אשאיר לכם לנחש)
לקהל ההורים באותו דינר, אמרתי: "הילדים שלכם שמו כיפה שחורה, אבל לא מתאים להם הטשולענט של מאה שערים, את ילדיהם הם רוצים לגדל על מה שיותר טבעי להם, הפלאפל של הוד השרון"…
(שמיני תשעח)
טשועלנט או פלאפל
השארת תגובה