חבר של אבי, גדל במקום מאד מנותק מתורה ומצוות. בסוף התיכון חיפש את עצמו, עד שהגיע ללמוד תורה בישיבת ההסדר, ונשרף בטנק ב"שלום הגליל". חצי שנה אחר כך נולדתי אני, ושמי השני על שמו. בשנה שעברה באזכרה, עמדה אמו המבוגרת, בוכה משל מתה מוטל לפניה זה עתה. כשנגשתי אליה לחשה בקול שבור "דווקא הוא, שנהיה דתי, וא-להים לא עזר לו"… החזן הצבאי ואנכי שתקנו אל מול עיניה הדומעות. ולא בגלל ש'לא נעים' פשוט להסביר לה, אלא בגלל שהייתה שם אותנטיות, כאב אמתי. מהמקום שבו היא נמצאת, השאלה הזאת היא תמצית הקשר שלה עם א-להים. ושם יש רק דומיה קדושה.
דיונים רבים יש על "אמונה", הגדרתה, והנחלתה. לטעמי הנושא החשוב יותר הוא "אינטימיות". כל מי שפגש ניצול שואה מרוסק שהפסיק להגיד "הטוב כי לא כלו רחמיך", נעתקו מילותיו, כי השאלה מפסיקה להיות מה נכון ומי צודק, ברגע שיש כנות נוקבת. לעתים הכנות הנוקבת הזאת היא קשר עמוק יותר מאשר כבוד מזויף ומצועצע לא-ל שאין לנו שום אינטימיות איתו. כמו שהקב"ה עונה לחבריו של איוב: לא דברתם אלי נכונה כעבדי כאיוב. אמנם נתתם פה הרצאות במחשבת ישראל, אבל הוא – דיבר מלבו.
אלא שפה יש תעתוע מסוכן:
פעם הוזמנתי לרב שיח באיזה מוסד ודברו על שיר שבו יש מילים כמו "מה אתה רוצה ממני" וכד'- כלפי הבורא. דנו האם זו לא התרסה. אני אמרתי שלטעמי אין משהו שאסור להגיד כשהוא אמתי, אבל מצד שני זה נורא אינטימי, ולא צועקים את זה ברחוב… כשיש לי חבר שהוא באמת בקשר עמוק איתי, גם אם יש תקל בינינו אני לא הולך לדבר על זה עם אף אחד, כי זה כל כך אישי, שמוזר לי לתת למישהו להציץ לשם. (אדגיש שאיני מדבר על הזמר ההוא, מהסיבה שבאמנות לפעמים דוקא חושפים דברים אישיים. אלא מדבר עלינו). יחסים עם ה', כאשר הם אינטימיים, יש בהם עליות ומורדות ורגשות ותהיות ומבוכות, אבל אז כבר אין הרבה מה לדון ולדבר על זה. ואם הם אינם כאלה, אז ממילא אנו שומרים על כבוד וכללי הטקס גם אם זה לא מחובר ללב.
הגמרא מספרת שהורידו את "הגיבור" ו"הנורא" מהתפילה. כי איה גבורותיו?… "מתוך שידעו בו שאמתי הוא לא כיזבו בו". הם ידעו שאין מה 'למרוח' ולזייף כשיש קשר אמתי.
הנקודה היא בסוף תמיד האם אני אמתי או מורח. אנחנו מוכנים להכיל הרבה דברים אם יש בהם כנות מפלחת. אינטימיות נסתרת, שבמקרה השפריצה לרגע החוצה. כשאנו לא מרגישים זאת, אנו חוזרים -בצדק- לדיון תאולוגי של נכון ולא נכון ומותר ואסור.
ואיפה כל זה פוגש אותנו? בחינוך… כל הענין של פסח הוא "והגדת לבנך". כמה קל לכעוס כשנער אומר משהו לא במקום. ו"איפה הכבוד שלו". וכמה פתח נפלא והזמנה יש שם, אם מצליחים לשמוע את הזעקה שבעצם קוראת לנו לשאול את עצמינו בכנות: האם יש לנו מערכת יחסים וקשר חי עם אלקים?
(תזריע תשעט)
מותר להתריס?
השארת תגובה