מרדכי גרנביץבנעוריי הייתי אוהב לבקר במקומות קדושים, במקומות בהם יש חממה רוחנית כלשהי. קהילות סגורות, קבוצות העוסקות בעבודת האלקים. מקומות של אקסטרים. יש משהו קסום באווירה של מקום שלא נכנע לעולם, משהו אותנטי בתרבות של מקום שיש לו חיים משל עצמו, בתוך שטף האינפורמציה, חדשות ומהפכות. עד היום אני נשאב לטיולים במקומות כאלה.
פעם החלטתי לקחת לראשונה את המשפחה לשבת באחד המקומות הללו. החוויה הייתה רווית לחץ ומתחים, תחושה שאסור לעשות טעויות. בתי בת השלוש שיחקה בבובה ואמרה משהו שקשור להריון, וננזפה באופן שגרם לאשתי לתחושה של הליכה על גחלים. כנראה שהיא לא תסכים לחזור לשם בגלגול הקרוב…
האם קדושה היא כזאת שנותנת לך הרגשה שלא בא לך לחזור לשם? אף נהג בכביש לא אוהב שניידת נוסעת צמוד אליו, גם אם הוא ממש בסדר. כל אחד מחכה שהסיוט הזה יעבור. ומה במקומות שזאת התחושה שהם נותנים?
חשוב להדגיש, שאיני מדבר או אפילו חושב רע על "מקום פלוני" או אלמוני, אלו מקומות שאני באמת מעריך ומכבד. אני משתף במחשבות אישיות על עצמי, מה הייתי רוצה לתת לילדיי, למשל.
אם בגלל הקדושה שלי אין למישהו מקום אצלי, כי "זה לא מתאים", אז איזו מין קדושה זאת? איזו מן קדושה זאת אם מישהו לא מרגיש נוח אצלי, כי הוא עומד אל מול ביקורת קדושה, אפילו בלי מילים?
לפעמים קל יותר לחתוך דברים, שחור ולבן, ולהיות נורא קדוש, ולהשאיר את כולם מחוץ ללב…
בשבוע שעבר התארחתי באולפנה מדהימה. הבנות היו באמת צמאות להקשיב. אז אמרתי להן, 'אתן בטח שומעות הרבה מושגים של עבודת השם, תפילה, יראת שמיים, אבל תזכרו שהמדד האמתי הוא אם אני רואה את האדם מולי. את החברה שאיתי בחדר'. על זה דברנו כל השבת.
התורה מביאה את האדם לדיוקים ולביקורת עצמית, אבל הסכנה הגדולה היא אם את התכונה של ביקורת הוא יוציא "החוצה", על אחרים. תורה כזאת היא סם המוות…
הרש"ר הירש על הפרשה (יח, כ) כותב דברים מופלאים: "אדם שלא קיבל את אור הדרכת התורה יחשוב שתכלית דרכו בחיים היא רק טובת עצמו ואשרו הפרטי. אך כשתאיר את עיניו, יווכח לדעת שקיומו ופרנסתו עלי אדמות אינם אלא למען הזולת. הוא יבקש… רק גמילות חסד, ירדוף אחר דרך זו במסירות נפש ויקדיש עצמו אליה".
כמה זה נותן כיוון, ומזכיר לנו שהמדד העיקרי לאם הפנמתי את המסר של התורה, זה אם אני רגיש ואכפתי. כמה שזה מאזן אל מול קדושה מזויפת…
בתי הגדולה בקשה לבוא איתי בחנוכה לפאב בו אני מדליק נרות. נו מה עושים… ילדה בגילה לא ממש יודעת איך נראה פאב מבפנים, בטח לא ילדה דתיה כשהפאב מגיש פירות ים… אבל, החלטתי שאם אני עושה משהו אין סיבה "למדר" אותה כשהיא מבקשת. עשינו הדלקה, וישבנו קצת עם הידידים שלי משם. כשיצאנו היא אמרה שהייתה לה חוויה חזקה, ויש לה חומר למחשבה יותר מאשר בהרבה שעורי אמונה ששמעה.
אז אולי אני לא מספיק שומר אותה. איני יודע. אבל חשוב לי שהיא תראה ותפנים, שגם כששואפים לחיים של קודש, יש בלב מקום לכולם. או לפחות כך משתדלים.
(יתרו תשעט)
