מדוע לא יצא הוולד מהול?

המילה היא מצווה בסיסית ומכוננת זהות, וגם מצווה המעלה שאלות. גזרות שמד אסרו על המילה, הן מצד היוונים (או ההלנים) והן מצד ממשיכיהם התרבותיים -הרומאים, שהמילה סתרה את תפיסתם בנוגע לשלמות גוף האדם. מדרש תנחומא לפרשת תזריע (פיסקה ה) מביא ויכוח בין ר' עקיבא לבין טורנסרופוס, נציב יהודה האחראי על הגזרות שקדמו למרד בר-כוכבא, ובו ניתן ללמוד הן על שורשי ההתנגדות הרומאית למילה, ובעיקר – על תפיסת מקומה וחשיבותה של המילה.
"מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים […] אמר לו: למה אתם מולין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא.
הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים?! אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו [חבל הטבור] יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם".
הנחתו של טורנוסרופס היא כי אדם דתי וודאי יציג את מעשי האדם כנחותים לעומת מעשיו של הבורא, וממילא, יש להסיק מכך שאל לו לאדם לפגוע בבריאה המושלמת של היצור האנושי, ולקלקלה באמצעות פעולה כירורגית. אלא שרבי עקיבא מבין מיד לאן חותרת שאלתו של טורנוסרופוס, ותשובתו: מעשי אדם נאים משל הקב"ה. הדוגמה שמביא לכך ר"ע, היא מתחום המהפכה החקלאית: יכולתו של האדם להפיק לחם מגרגרי החיטה, היא מהפכה תרבותית מרחיקת לכת, המשפיעה על אורחות חייו בכל תחום כמעט, מאז ועד היום. טורנוסרופוס מנסה כיוון נוסף, ותוהה מדוע בהינתן שהמצב של הנימול ראוי וטוב יותר מן המצב הטבעי, לא דאג לכך הקב"ה כבר בבריאה.
בתשובה לכך מצביע ר"ע על העובדה שהאדם מבצע פעולה כירורגית כבר ברגע יציאת הוולד: כריתת חבל הטבור היא הכרחית לעצם חייו של העובר ולא יעלה על הדעת לוותר עליה, ולהשאיר את היילוד ואימו במצב 'הטבעי' שבו הוא מחובר לשלייתה, העומדת להתנוון.
תשובותיו של ר' עקיבא מלמדות על הקיום האנושי, ועל תפקידו של ההורה האנושי: הוולד האנושי נולד לא מושלם. הוא נזקק לטיפולם של אחרים. אין לו פרווה שתגן עליו מן הקור, והוא אינו מסוגל לנוע באופן עצמאי ולחפש לעצמו מזון. לא ייתכן להשאיר תינוק במצב ה'טבעי' שבו נברא ונולד. אם לא נתפור עבורו בגדים, נכין עבורו מזון ונישא אותו ממקום למקום – הוא לא ישרוד.
אלא שצרכיו הפיזיים של היצור האנושי אינם חזות הכל – יש לו צרכים אינטלקטואליים, רגשיים, ורוחניים. אברהם אבינו למד מעצמו את התורה והכיר מעצמו את בוראו. הוא נצטווה על המילה כאדם בוגר ובחר בה. הדורות אחריו עוברים מלידתם חניכה לתוך האמונה שגילה אברהם, כשהאחריות עוברת אל ההורים. הם שיחנכו את ילדם לאמונה היהודית: למולו, וללמדו תורה. הם לא יפקירו אותו למצבו ה'טבעי'. התינוק נימול עוד לפני שהוא מבין ובוחר, ומצד שני – הברית אינה מולדת. היא ברית שיש לקחת אחריות על קיומה, שכלולה ופיתוחה במשך כל החיים. זה המסר שמוסרים ההורים לבנם, כבר בהיוולדו.
(תזריע תשעט)