הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)איסור שחוטי חוץ שהוא אחד המוקדים של פרשתנו, מחייב להביא את כל הקורבנות אל פתח אוהל מועד ולא להקריב אותם בחוץ. איסור זה הוא מאתגר מבחינה פילוסופית, שהרי לכאורה הוא מנוגד למסר לאורו אנו חיים כמאמינים בריבונו של עולם: הלוא "מלוא כל הארץ כבודו", ו"לית אתר פנוי מיניה", ואם כן ניתן היה לצפות כי התורה תצווה בדיוק על ההפך. ניתן היה לצפות כי התורה תצווה דווקא להקריב לריבונו של עולם בכל מקום, ובכך לבטא את העובדה שאכן השכינה האלוקית מצויה בכל אתר ואתר. לא זו בלבד, אלא שמבחינה היסטורית הייתה כמה תקופות כאלה שכך אמנם הייתה עבודת האלוקים: בתקופת האבות, לפני בניין משכן שילה ולאחר חורבנו.
הסיבה המהותית לדין האוסר להקריב בכל מקום היא העובדה שמול אידיאות אלה, המדברות על נוכחות שכינה בכל אתר, אנו מכירים גם את האידיאה ההפוכה – זו המדגישה את העובדה שאין ריבונו של עולם גוף ואין לו דמות הגוף, ואין הוא מזוהה עם העולם, ואין הוא נמצא בו, אלא "לית מחשבה תפיסה ביה כלל", והוא "סובב כל עלמין", לאמור: אי אפשר לדבר על "מקום" בשעה שאנו עוסקים בעבודת ד', כיוון שריבונו של עולם כלל אינו מתכנס למקום, ולמעשה מדובר במהות מופשטת עילאית, שעצם הגדרתה במקום מסוים מהווה את צמצומה. את השאלה הזו העלה שלמה המלך בשעה שחנך את המקדש:"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". תמיהתו של שלמה המלך אינה זוכה למענה, ואף החכם מכל האדם לא הצליח לפצח את סוד השראת השכינה במקום מסוים.
כיצד אפוא אפשר ליישב בין שני עקרונות אלה ? כיצד ניתן לבטא את העובדה שהקב"ה בכל מקום, ומנגד לבטא את העובדה כי ריבונו של עולם אינו מצמצם עצמו למקום כלשהו ? נראה כי זה עיקרה של מצוות התורה, הקובעת כי ניתן לעבוד את ריבונו של עולם במקום, אך אך ורק במקום אחד בלבד, המהווה מעין נקודת כינוס של כל העבודה האנושית מחד גיסא ושל כל השראת השכינה האלוקית מאידך גיסא. המשכן, ולאחר מכן המקדש, הם נקודת החיבור וההשקה של שתי המגמות ושני הכיוונים, וההלכה מבטאת עיקרון זה באיסור שחוטי חוץ.
איסור שחוטי חוץ לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. למעשה, הוא מהווה מודל לכל עולמה של ההלכה. עקרונית, ניתן היה למצוא קדושה וכיוון הלב לריבונו של עולם בכל מעשה שאנו עושים. ניתן אפילו לטעון כי החיפוש האחר האלוקים והשראת השכינה נעשים אפילו בעולמו של החטא ושל הפשע. למעשה חלק מהאידיאולוגיה השבתאית והפרנקיסטית טענה דברים מעין אלה, והיא סחפה אחוזים ניכרים באומה הישראלית גם בשל הבשורה הרוחנית שהיא לכאורה בישרה. הסיבה שדרך זו היא דרך מוטעית לחלוטין, היא התעלמותה ממושגי הקדושה המופשטים והעליונים, המבטאים את העובדה כי אין ריבונו של עולם מאפשר לנו לקבל את העולם כפי שהוא, אלא שהוא מצווה עלינו לחיות לאור חיי קדושה. עיקרה של הקדושה היא ההרחקה, הבירור, המיון, האסור והמותר.
לא לחינם אפוא נמצאת פרשת עריות בהמשך הפרשה. דווקא בשל הדמיון הרב בין הרגש הרומנטי ובין הרגש הרליגיוזי, התורה מצווה ומזהירה בתחום העריות מה מותר ומה אסור, מה קדוש ומה מטמא, ואף תולה את קדושת ארץ ישראל ואת החיים שלנו בארץ בנקודה זו. אין לנו אפוא בשבת זו אלא לחדד את החיפוש אחר אותה נקודה בה נפגשים שמיים וארץ, קדושה טהרה וריבוי, ולחיות לאור תורת קודש זו בארץ קודש זו.
(אחרי מות תשסט)
