הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הרמב"ם ראה בלימוד התורה בסיס חשוב לכל התורה. לכן שם את ההלכות העוסקות בו בספר הראשון מהי"ד החזקה, ספר המדע, שעוסק ב"כל המצוות שהן עיקר דת משה רבינו" (רמב"ם, סוף מניין המצוות). עם זאת, מפתיע לגלות שהרמב"ם לא פתח את הספר עם הלכות תלמוד תורה אלא הקדים להן את הלכות יסודי התורה והלכות דעות. מכאן שהחשיב הלכות אלו כראשוניות ובסיסיות יותר. מגמה זו בולטת גם בספר המצוות, שם מנה הרמב"ם את מצוות תלמוד תורה רק במצווה י"א, לאחר מצוות שונות, כמו אמונה בייחוד הא-ל, אהבת הא-ל ויראתו, הציווי להידמות בדרכיו ואמירת קריאת שמע. כיצד אותו תלמוד תורה, שהרמב"ם כה אהבו, ושהגדירו "אילת אהבים ויעלת חן" (הלכות איסורי ביאה כא, יט), לא מופיע בראש החיבור המסכם את התורה?
התשובה לכך היא שהרמב"ם ראה בתלמוד תורה אמצעי ולא תכלית. עיקר הלימוד מבחינתו לא נועד אלא להביא את האדם לידי הכרה מה עליו לעשות ומה לא לעשות. קיום המצוות לדעתו הוא דבר שמועיל לתיקון הנפש והגוף (מורה הנבוכים ג, כז), אבל נפש וגוף מתוקנים אינם אלא בסיס לשלמות גבוהה בהרבה מכך – שלמות הדעת. התכלית האנושית אינה בקיום הלכה אלא בהשגת הא-לוהים ובידיעתו.
את התכלית הזו מנסח הרמב"ם בראש הלכות יסודי התורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון… וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה… כופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו" (הלכות יסודי התורה א, ב). תכלית זו מנוסחת גם באמצעו של החיבור (סוף הלכות שמיטה ויובל), וכן בסופו, שם מתואר העידן המשיחי: "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד… שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (הלכות מלכים יב, ה). הדרך להשגת תכלית זו היא בלימוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שהן מדעי הא-לוהות הקשורים בפיסיקה ובמטה-פיסיקה. התורה כשלעצמה אינה מתמקדת בכך אלא במעשים המישרים את האדם ומתקנים אותו.
מבחינה זו אכן תלמוד תורה איננו הציר המרכזי של תורת משה לדעת הרמב"ם. קודמת לו הכרת הא-לוהים, כפי שמנסח הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, וההידמות לו, כפי שהוא מפרט בהלכות דעות. רק לאחר מכן הוא עוסק בתלמוד תורה, המורה לאדם מה עליו לקיים, כדי להישיר את דרכו. במלים אחרות, במתח שבין לימוד תורה וקיום תורה, הרמב"ם נתן את הבכורה לקיום התורה. לימוד התורה כשלעצמו איננו תכלית האדם.
על פי עקרון זה מסביר הרמב"ם באחת מאגרותיו את דרכו בחיבור 'משנה תורה', בו קבע רק הלכה למעשה, תוך השמטת העיון התלמודי (אגרות הרמב"ם, מהד' שילת, עמ' רנח-רנט): "המשא ומתן והויכוח אמנם נפלו במקרה: כאשר היה מאמר שקול ופרשו אחד בפרוש ופרשו אחר בחלופו – הוצרך כל אחד מהם להראות אופן ראיתו ולהכריע פרושו. והכוונה הראשונה היתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו".
הווה אומר: לדעת הרמב"ם המשא ומתן התלמודי אינו תכלית לימוד התורה. העיקר הוא לדעת את ההלכה היוצאת מכך, ומרגע שזו ידועה, אין צורך להתעכב על המשא ומתן שקדם לו. גם בפירושו למשנה על מסכת נזיר (ב, א), כותב הרמב"ם שהיות שהמחלוקת במשנה נסובה על דעה שדחויה להלכה, אין כל עניין לעסוק בה ולפרשה (ראו על כך בהרבה בקדמת הרב יוסף קאפח למורה הנבוכים, במהדורתו).
האם משמעות הדבר שהרמב"ם לא ערך בעיון מחשבתי בתורה? התשובה לכך שלילית. נבארה בעז"ה ברשימה הבאה.
(תזריע תשעט)
