הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)לכל אחד מאתנו הזדמן, מן הסתם, להשתתף בהלוויה בה בני המשפחה השמיעו זעקות שבר, ולעומת זאת נכחנו בהלוויות שהתנהלו כאשר בני משפחת הנפטר בדממה בוטחת מצווים עצור על כל גילוי של כאב ורגש. אנשים שונים מגיבים בדרכים שונות לאסונות הפוקדים אותם.
הגמרא (שבת קנא, ב) מספרת על רבי חנינא שמתה בתו, והוא לא בכה עליה. אשתו גערה בו: "וכי תרנגולת יצאה מביתך?" אולם רבי חנינא נותר בשלו, ונמנע מלבכות, משום שסבר שבכי רב עלול לגרום לעיוורון. הגמרא מביאה דו-שיח זה מבלי לנקוט עמדה, ונראה שהיא רואה בבכי ובהימנעות מבכי שתי תגובות לגיטימיות באותה מידה.
פרשת 'שמיני' מתארת באופן לאקוני את תגובת אהרן לנוכח מות שני בניו: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". מקורות רבים מעלים על נס את שתיקתו. אולם לשני הבנים שנהרגו, היתה גם אימא – אלישבע בת עמינדב. כיצד היא הגיבה? על כך התורה לא מוסרת דבר. במדרש אמרו חכמים שאם הבנים היתה שמחה, אך "כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו, נהפכה שמחתה לאבל", ונעתקה ממנה כל שמחה עד לעתיד לבוא (ויק"ר, כ). נראה שאלישבע ביטאה בקול ובמלל את יגונה, כפי שהיתה עושה כל אישה נורמטיבית המאבדת את שני בניה. כיוון שכך, לא נדרשה התורה לספר על תגובתה, שכן היא היתה טבעית כמקובל, ונחשבה לגיטימית לא פחות מזו של אהרן, אישה.
אין מקום למחשבה שתגובה קולנית רצויה לאישה, ואילו האיש חייב להיות מתלמידיו של אהרון השותק לנוכח האסון. דמות מופת גברית אחרת במקרא מציבה דגם של אבל מתפרץ בעקבות אבדן. היה זה דוד המלך, שכמו אהרן איבד בן בדמי ימיו, אבשלום, ופרץ בבכי גדול ובזעקות שבר: "וַיֵּבְךְּ… בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי… וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי " (שמ"ב יט, א, ה).
אין אפוא דרך אחת נכונה לגילויי צער ואבל, וכך אין דרך אחת נכונה להתמודדות הנמשכת עם אסונות אישיים. לפיכך יש לכבד ביטויי צער וכאב של אנשים שחוו שכול ואבדן, לא לבקר אותם ולא לנסות למשטר אותם.
השאלה המרכזית שצריכה להעסיק בני משפחה, חברים ומכרים היא מה ניתן לעשות כדי לתמוך באבלים ולעודד את רוחם, כל אחד לפי הדרך בה הוא מעבד את אבלו.
מנהגי האבל של מסורת ישראל מדגישים את השתתפות הקהילה באבל ותמיכתה באבלים. לעתים נדמה שבתום השבעה חוזר האבל לחיי שגרה, ומניח את צערו מאחוריו, אולם אין הדבר כך. תהליכי ההתמודדות עם האבדן הולכים ונמשכים כל החיים, ולכן גם התמיכה והאמפטיה של כל הקרובים והמקורבים צריכה להימשך בהתאם לצורך. לדברי חכמים מי שפוגש את חברו האבל "לאחר י"ב חדש – שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין אבל מדבר עמו מן הצד" (מועד קטן כא, ב). יש צורך תמידי למצוא את "הצד" הזה, את הזווית הנכונה, שבה ניתן לומר "דברים שמתקבלין על הלב" (מגילה לז, ב), שעשויים לחזק את האבל, ולתת לו הרגשה שחבריו לא שכחו אותו ואת החלל הגדול שנפער בלבו.
פרשת 'שמיני' נקראת ברוב השנים בסמיכות ליום השואה וליום הזיכרון לחללי צה"ל ופיגועי הטרור, ומטבע הדברים רגילים לקשור את מות בני אהרן לימים אלה. עיתוי הקריאה השנה מעניק הזדמנות לשים לב לשכול האזרחי, ולתת את הדעת להגברת המודעות והתמיכה גם במי שחוו שכול אזרחי כתוצאה ממחלה, תאונה וכו'. יפה יזמתם של פיני וברוריה רבינוביץ שמעודדים מגמה זו, ובסגנונה של בתם דסי ז"ל נחתום בתקווה שנזכה להוסיף עיגולים של שמחה ונחמה בחייהם של מי שחיים בתודעה מתמדת של "אחרי-מות".
(שמיני תשעח)
