הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימה הקודמת ראינו כי הרמב"ם תפס את לימוד התורה כאמצעי ולא כתכלית. דהיינו, לימוד התורה הוא אמצעי לקיום המצוות, אך את העיון האינטלקטואלי הגבוה יש להשקיע במקצועות הפרדס – במעשה בראשית ובמעשה מרכבה. ויחד עם זאת, אין זה אומר שהרמב"ם, שכינה את התורה 'אילת אהבים ויעלת חן' (הלכות איסורי ביאה כא, יט), ועסק בה בעצמו כל חייו, לא ראה ערך בלימוד תורה כשלעצמו. יש לראות את עמדתו בעניין בצורה מורכבת יותר.
שלמותו של האדם לדעת הרמב"ם היא בהשגת הא-לוהות. על פי רמת השגה זו כך גם תתגבר אהבת הא-לוהים שבקרבו, מה שיוביל אותו לעבוד את א-לוהים מאהבה. "על פי הדעה תהיה האהבה", בלשון הרמב"ם, וכך יעשה האדם את האמת רק "מפני שהיא אמת" (הלכות תשובה פרק י). אולם גם הדרך ההפוכה נכונה. בהלכות יסודי התורה כותב הרמב"ם שהדרך להשגת הא-לוהות היא לאהוב אותו. וכיצד גורמים לאדם לאהוב את א-לוהים? עונה הרמב"ם: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" (ב, ב). הווה אומר: אהבת הא-לוהים והשגתו מזינות האחת את השנייה. התבוננות במעשיו וברואיו של א-לוהים תביא לאהבתו ולרצון להשיג אותו, וככל שהאדם ירבה וישיג את א-לוהים כך יאהב אותו יותר (משום כך הצמיד הרמב"ם את ספר אהבה לספר המדע).
ואולם, בספר המצוות כותב הרמב"ם דרך נוספת להשגת אהבת הבורא (עשין ג): "והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחויבת".
בדברים אלו הרמב"ם כורך את אהבת הא-ל לא רק בהתבוננות בבריאה אלא גם בהתבוננות במצוותיו. חכמת הבורא מתגלה לא רק בחוקים שחקק לקיומו של העולם הריאלי אלא גם באופן שבו הוא מנהיג את ההיסטוריה האנושית. וכאן טמונה משמעות לימוד התורה: בלימוד מצוות התורה מגלים את חכמת ההנהגה של א-לוהים והאופן שבו יישם אותה בהיסטוריה. אם תרצה אמור, לימוד התורה שאליו מכוון כאן הרמב"ם הוא העיון הפילוסופי בתורה, כמו טעמי המצוות, שלו הקדיש פרקים נרחבים במורה הנבוכים.
דא עקא, שבאופן מפתיע למדי, לא מצאתי מקבילה לדברים אלו של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה. ההלכה הקרובה ביותר לכך היא דבריו, שמי שכבר שינן את התורה שבכתב ושבעל פה יפנה את כל ימיו ללימוד הגמרא, שבאמצעותו יבין "היאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה… והעניינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן"(הלכות תלמוד תורה א, יב). כאן מדבר הרמב"ם על החשיבה המשפטית של התורה שעוזרת לאדם להבין כיצד לחדש את דיניה, ולכך הרמב"ם מוסיף את ענייני הפרדס. אבל אין הוא מזכיר כאן את מה שכתב בספר המצוות. אין כאן הכרה בערך הלימוד כשלעצמו אלא רק בכך שהוא מביא את האדם לידי קיום מצוות. האם חזר בו ממה שכתב בספר המצוות? אינני יודע.
בכל אופן, המסקנה ברורה: עיקר תלמוד תורה לדעת הרמב"ם הוא זה שמביא לידי מעשה, היינו לימוד כזה שבאמצעותו יודע האדם כיצד לנהוג. לכל לימוד עיוני אחר אין ערך אלא אם כן הוא מביא את האדם לידי הכרת חכמת הבורא שמגבירה בו את אהבתו. לשם כך צריך לעסוק האדם בטעמי המצוות ודרכי הנהגת ה' העולות מתוך ספרי המקרא. כל זה, למרבה הצער, רחוק היום מעולמם של רבים מלומדי התורה, ומסופקני אם הרמב"ם היה רווה נחת מכך.
(מצורע תשעט)
