הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)למרות שבתורה ובמשנה תורה לרמב"ם איסור לשון הרע נושא אופי מוסרי, ה'חפץ חיים' הפך אותו לעניין הלכתי מפורט ומדוקדק המאכלס ספר שלם. כיצד הפך שש הלכות ברמב"ם לעשרות רבות של סעיפי הלכה?
תשובה ראשונה לכך ניתן לקבל מפתיחת ספרו 'חפץ חיים'. החפץ חיים מונה שם לא פחות משבעה עשר(!) לאוין מדאורייתא, שהמספר לשון הרע עלול ליפול בהם. אל המספר הזה הוא הגיע באמצעות צירוף כלל הסיטואציות האפשריות, כמו גם את כלל השיטות בראשונים, כדי למקסם עד כמה שניתן את האיסור. לדוגמה, החפץ חיים כותב שאם מספר לשון הרע דבק באנשי רשע, הוא עובר על 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'. אם הוא מחזיק במחלוקת הוא עובר על 'ולא יהיה כקורח ועדתו'. אם קילל בדברי לשון הרע שלו עבר על 'ולפני עיוור לא תיתן מכשול', ואם החניף, עבר על איסור חנופה "שהוא להרבה גאונים לאו גמור".
די ברור, שרבים מהאיסורים שהחפץ חיים מונה (וכאמור, לא כולם מודים שכולם הינם מדאורייתא) אינם שייכים דווקא ללשון הרע. האיסורים שהזכרנו יכולים לבא לידי ביטוי בדרכים רבות אחרות, ואינם מובנים בדיבור לשון הרע. זוהי אפוא דוגמה מצוינת לאופן שבו הרחיב החפץ חיים את איסור לשון הרע מעבר למה שהוא. מאיסור בודד אחד הוא הפך לשבעה עשר לאוין מדאורייתא.
דרך נוספת שבה נקט החפץ חיים היא לקחת דברי אגדה ומוסר שנאמרו בתלמוד ביחס ללשון הרע ולנסח אותם כהלכות. כך, למשל, הוא פוסק שלשון הרע קיים גם אם אינו אומר במפורש את שם האדם שעליו הוא מספר זאת (כלל ג, אות ד). החפץ החיים עצמו מפנה למקור הדברים – מעשה שהובא בירושלמי.
דוגמה נוספת היא האיסור שמטיל החפץ חיים על סיפור לשון הרע על ידי שני בני אדם יחד. המקור לדבריו מצוי בסיפור תלמודי במסכת בבא קמא (צט, ב). החפץ חיים מרחיב דין זה וקובע שאסור לאדם לומר לשון הרע גם אחרי שאדם אחר כבר אמר אותו. הוא מעיר שאמנם אין לדין זה ראיה מן הסיפור התלמודי, אך מכיוון "שהאיסור הוא מצד עצמו, שהתורה הזהירה שישראל לא יספרו האחד בגנות חברו… בזה לבד יש עוון" (כלל ה, ח; באר מים חיים אות יא). כלומר, החפץ חיים יוצא מנקודת הנחה שלשון הרע הוא איסור על עצם הדיבור ולא עניין של התנהגות, ומתוך כך הוא מחדש את ההלכה האמורה. כמובן שאם אנו תופסים את העניין כמוסרי, לא בטוח שיש להרחבה זו הצדקה נורמטיבית.
הלכות רבות נוספות מוציא החפץ חיים מספרו של רבנו יונה 'שערי תשובה'. למרות שמדובר בספר מוסר (הכולל הנהגות ולא הלכות), החפץ חיים קובע על פיו נורמות הלכתיות.
זוהי, בתמצית, דרכו של החפץ חיים בדיני לשון הרע, ובכלל בגישתו ההלכתית. הוא אינו מבחין בין מוסר והלכה. צדיקות אישית (בה הצטיין) היתרגמה אצלו לנורמות מחייבות. ואכן, בעניין זה ביקרו אותו מקצת החכמים, כפי שמעיד הרב יהודה הרצל הנקין בשם סבו, הרב יוסף אליהו הנקין, שהיה מגדולי הפוסקים בארה"ב: "הגם קיבלתי מהגמו"ז זצלה"ה שתפסו גדולי דורו על ספר חפץ חיים שהביא הרבה מדרשים ומאמרי ירושלמי ובנה עליהם הלכות מוצקות" (שו"ת בני בנים א, מב).
לשון הרע זו הדוגמה המובהקת ביותר לתהליך ה'הלכיזציה' שעבר על האורתודוקסיה בדורות האחרונים. נוצר הרושם שהכל מתורגם להלכה, לנורמות, לסעיפים. אך תהליך זה עלול לחטוא להלכה עצמה. יש לדעת מהי נורמה ומהי הנהגה מוסרית. ההבחנה ביניהן היא שמאפשרת את קיום ההלכה עצמה בצורה המלאה והטובה ביותר. (חיי שרה תשפ)
