האמנם עתידו של עולם הכשרות להיעלם?

הכשרות היא אחד מסימני ההיכר המובהקים של היהדות. למרות שמבחינה פורמלית אין הבדל בין חיובי ואיסורי הכשרות לשאר המצוות, דווקא שמירה על דיני הכשרות הפכה לאחד המייצגים הבולטים של המסורת. אני מאמין שהסיבה לכך היא מרכזיותו של האוכל בעולמנו. אוכל הוא מזמן כבר לא רק צורך הישרדותי, אנרגיה שאנו צורכים כדי להתקיים, אלא הוא מופע תרבותי. עם אוכל אנו מציינים זמני שמחה ועצב, והוא מהווה מצע לחיבור ולליכוד חברתי. נסו להזמין חברים לחתונה ללא אוכל, ותראו כמה מהמוזמנים יגיעו לחגוג אתכם.

ואולם, עולם הכשרות מאותגר היום מכיוונים שונים. רק לאחרונה פרסם הרב הראשי דוד לאו פסק הלכה בו הוא פוסק שבשר מתורבת שהופק על ידי חברה במרכז הארץ דינו פרווה. הגדיל לעשות ידידי הרב ינון רביב מבית שמש, שפרסם תשובה מנומקת שבה קבע שאפילו אם הבשר המתורבת נלקח מחיה טמאה, כמו חזיר, הוא כשר לאכילה ודינו פרווה.

לא ירחק היום עד שרוב ככל הבשר והדגים שנצרוך יהיה מתורבת. ואם כך הוא, הרי שלכאורה לא יהיו לנו עוד מאכלים כשרים ולא כשרים. לא רק שהכל ייחשב לפרווה, ואם כן לא תהיה בעיה של בישול ואכילת בשר מתורבת עם חלב, אלא שניתן יהיה לאכול כל בשר או דג, ואפילו של חיות שבמקורן הן טמאות. כאמור, במתורבת עסקינן.

אבל האתגר אינו רק עתידי אלא מתקיים גם בהווה. כבר לפני מספר שנים נערך ניסוי שבו בדקו מדענים מהו השיעור של הבליעה בכלי נירוסטה המיוצרים היום. כידוע, ההפרדה הנהוגה היום בין כלים חלביים ובשריים נובעת מכך שהכלים בולעים את טעם המאכלים שבהם, ומשום כך דינם כמאכל שבושל בהם. בכלים שאין בהם בליעה, כמו כלי זכוכית (לשיטת הספרדים), אין בעיה להשתמש גם בבשרי וגם בחלבי (כמובן בתנאי שהכלי נשטף בין שימוש לשימוש).

הניסוי מצא ששיעור הבליעה כיום בכלי נירוסטה הוא אפסי וכלל לא ניכר. מכאן מסתבר, שברוב הכלים של היום, עם צפיפות החומר שלהם, הלכות בליעה אינן רלוונטיות וממילא לכאורה אין צורך להפריד בכלים בין חלבי לבשרי. הלכה למעשה, פוסקי הלכה מרכזיים הורו להמשיך להפריד בין הכלים מתוך החשש ממדרון חלקלק ומזניחת הלכות כשרות. אבל מבחינה מהותית, מי שהשתמש באותו כלי לחלבי ובשרי (כאמור, תוך הקפדה על ניקיון הכלי) נראה שלא עבר על איסור.

אתגר עכשווי נוסף בא מכיוון השחיטה. אנו שומעים על יוזמות שצצות באירופה המבקשות לאסור את השחיטה מטעמים מוסריים. ואמנם, אם בעבר השחיטה התייחדה בכך שהיא היתה צורת המתה מהירה, שחסכה כאב וסבל מיותרים לבעלי החיים, כיום נוהגים במקומות רבים להמם את החיות לפני המתתן, מה שהופך את המוות להרבה פחות מורגש. עם זאת, רוב פוסקי ההלכה אסר את ההימום וראה בכך סטייה ממסורת השחיטה היהודית. כל זה מעלה אתגר קשה בפני השחיטה כיום, שנתפסת כמעשה פחות מוסרי כלפי בעלי החיים.

אתגר אחרון שאני רוצה להעלות הוא זה הנוגע לאיסורים שנועדו להבדיל בין יהודים ללא יהודים – החל מיין נסך ועד בישול גויים. כיום, עבודה זרה כבר אינה נהוגה כבעבר, מה שמוריד את חומרתו של יין הנסך. אבל מלבד זאת, השיבה לארץ וקיומנו כאן כחברת רוב יהודית, מעלה שאלה כבדה לגבי הרלוונטיות של הלכות שונות. מובן מדוע יש להימנע מבישול גויים כאשר אנו גרים ביניהם. אך מדוע שתהיה בעיה של בישול גויים במסעדה שנמצאת בבעלות יהודית, בתוך מרחב יהודי, עם מלצרים ומנהלים יהודים, ורק הטבח, שעובד במטבח וכמעט אין מי שרואהו, נכרי?

אלו אתגרים לא פשוטים העולים כיום על עולם כשרות ודורשים מאתנו התייחסות. האמנם עתידו של עולם הכשרות להיעלם? כיצד אפשר לשמר את תכליות התורה במציאות המשתנה באופן כה חד?

אל הסוגיות המסקרנות הללו נבקש להתייחס בהרחבה ברשימות הבאות.

(יתרו תשפ"ג)