בָּדָד יֵשֵׁב

"כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא… בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא, י"ג, מ"ו).
"שורות של עיניים עצובות צפו בה… כל הפנים בקהל היו מוכרים לה ואהובים עליה. "שלום" אמרה בשקט… עוד לפני שבקרה אצל הרופא ידעה שבאופן כלשהו, נדבקה במחלה הנוראה מכל. במוחה הדהדו המילים מספר "ויקרא"…היא הסתובבה כדי להביט בהמון בפעם האחרונה. ביתה לא נראה לעין עכשיו, אך היא ידעה שהתריסים יישארו מוגפים ובנותיה יבכו בחשיכה" ("האי של סוֹפִיה").
מלבד נגע הצרעת המאיים על הגוף ועל הקיום הפיסי, הרחקת אדם מביתו ומאהוביו, מאיימת על קיומו הנפשי. בדידות, כך מציינים מחקרים, היא אחד המנבאים השכיחים לפיתוח דכאון, והיא תורמת להגברת הסיכון לאובדנות. החשש והבושה המתלווים לאבחנת צרעת, מהווים תוספת של חומר נפץ רגשי.
למרות שונותן, שֵם משותף חולקות הצרעת המקראית ומחלת הצרעת המודרנית שלימים נקראה מחלת הָנסֶן. טיפול דומה של הרחקה ובידוד גם ניתן לחולים בשתי במחלות, טרם אובחנו לאשורן. ואולם פער מהותי טמון לתפישתי באקט "ההוצאה מן המחנה": בעוד שהגרסה המודרנית התרכזה במיגור המחלה הביולוגית ותסמיניה, מתוך רצון להגן על בריאות הציבור נגזר, בראשיתה, על החולים נידוי ומוות חברתי, הגרסה המקראית התמקדה בתיקון התנהלותו של המצורע, על מנת שישוב לקהילתו בטהרה.
פשר ההבדל נעוץ לטעמי בתפישת מהות המחלה ותכליתה. בשונה מן הצרעת המודרנית/הרפואית, חז"ל זיהו בצרעת המקראית (בין אם היתה ניסית או גופנית) אות וסימן לחטא מוסרי כמו הוצאת שם רע, "שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות רוח… צרות עין" (ערכין ט"ז , א'). לפיכך: "וְרָאָה הַכֹּהֵן"- האבחנה נעשתה ע"י כהן ולא ע"י רופא ובאמצעות מבט כתחליף ללקיחת דגימה ביולוגית, "וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן" – מתוך ציפייה לחפוּת, הנחשד הושם בהֶסגֵר ואבחנתו כנגוע השתהתה. "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן" – ההחלמה היתה אפשרית.
כבני אנוש אנו מוּעדים לטעות וגם לחלות גופנית ומוסרית, להדביק אחרים ולהידבק. פרשתנו מדגימה כיצד מחלה וטרגדיה אנושית, יכולות ואף ראוי שתשמשנה תמרור ופרשת דרכים, המכוונים את הפרט וקהילתו לבירור ולתיקון אישי וחברתי.
"בָּדָד יֵשֵׁב" האדם, "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ", ההרחקה הכואבת מן המחנה לא גזר דין סופני בטאה, אלא קריאה נרגשת ונוקבת לשוב ולהתמקד במה שטוב ומוסרי.
(תזריע תשעט)