מה שכדאי לזכור

האות אלף במילה "ויקרא" הפותחת את פרשתנו, נכתבת בתורה בהקטנה, ולדעת פרשנים ודרשנים א' זעירה זו משקפת את הקטנת האני וצמצום האגו של משה, שהיה "עָנָו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג), ורצה לברוח מן הכבוד. 'בעל הטורים' הסביר "שמשה לא רצה לכתוב אלא "ויקר", כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה".

מידת הענווה נחשבת במקורותינו למידה המעולה ביותר (ע"ז כ, ב), והרמב"ם (הל' דעות ב, ג) כתב שבניגוד לכל המידות בהן יש ללכת בדרך המיצוע, הרי שבעניין הענווה צריך להתרחק עד לקצה, "ולפיכך צוו חכמים 'מאד מאוד הוי שפל רוח'" (אבות ד, ד).

מעניין שכבר בספר 'שמות' מופיעה קריאה של ה' למשה: "ויקרא אליו ה' מן ההר", ושם האות אלף מופיעה בגודל רגיל. מדוע שם לא נכתבת אלף זעירה? דומני שהתשובה טמונה בהבחנה בין מעמדו של משה לפני ה' לבין מעמדו כמנהיג עם ישראל. בפרשתנו מתייצב משה באוהל מועד כדי להיות כלי קיבול לנבואה, ולכן עליו לבטל את ישותו, ולמזער את האני שלו. לעומת זאת כאשר נקרא משה לעלות אל ההר לעיני כל ישראל, הוא נקרא כמנהיג העם ונציגו, וככזה היה עליו להתגבר על מידת הענווה, ולבוא כאישיות מכובדת, עם אלף גדולה ומוצקה. מנהיגי העם אמורים להתנהג בענווה בחייהם האישיים, ולחוש ענווה כלפי בורא עולם, אך כשהם מייצגים את האומה, עליהם להכיר במעמדם, לעטות גאווה לאומית, ולעמוד על כבודם, שהוא כבוד עמם.

שניות זו קלה להבנה אך קשה ליישום, ולא אחת נבחרי ציבור מועדים בה ומועלים בה. בימים אלה מגיעה הבלטת האני של מנהיגים בישראל לשיא השיאים. אולם מיד לאחר שנשלשל פתקי בחירות ניעצר לאכילת מצות. המצה הנמוכה והדלה מסמלת כידוע את מידת הענווה, בניגוד לחמץ, שהוא עיסה שתפחה, המהווה סמל לגבהות לב ויוהרה. עלינו להתפלל לכך שנבחרי הציבור שיצאו ביד רמה מהריצה לשררה, וייבחרו לתפקידי מפתח, ילמדו מהמצה שלא להתנפח. ויפנימו את סוד הצמצום שנותן תקווה לבריאת עולם חדש.

בחגיגת פסח אנו מעלים על נס את ענוותו של משה, ובעת סיפור יציאת מצרים אנו מקיימים את אמירתו: "מחני נא מספרך". נכונות זו של משה לאיין את עצמו התקיימה בהגדה, המצניעה את דמותו. לעומת זאת אנו שמחים לאיד פרעה, הניצב בקוטב הנגדי ומכריז: "לי יאורי ואני עשתיני". פרעה מייצג את היהירות המנופחת של המנהיג הבטוח בעצמו, שאנוכיותו אינה יודעת גבולות, בניגוד גמור למשה, שמילותיו הראשונות לפני צאתו לשליחותו היו: "מי אנוכי?!"

כולנו נכנסים לחג הפסח הקרב אחרי שלמדנו שיעור אינטנסיבי בענווה במשך שנה שלמה. הנגיף הבלתי נראה ובלתי נלאה, שהשתלט על חיי המין האנושי, וצמצם במלוא הכוביד שלו את חיינו, הראה לכולנו עד כמה ההתנשאות האנושית מבוססת על אשליה, ועד כמה ראויה לנו מידת הענווה. כדאי אפוא לכולנו למצות את משמעות המצות, ולעכל היטב את המסר שלה.

(ויקרא תשפ"א)